ביקורת והתקבלות

א שלום שטרייט: הביקורת הספרותית

המבקר שלום שטרייט הקדיש לאז"ר מסה ביקורתית (שנכתבה כשאז"ר היה בן 80). זו אינה הספד מנומס אלא ניתוח ספרותי של ממש, שקובע טענה מורכבת על מקומו של אז"ר במפת הספרות העברית. פרויקט בן-יהודה

הטענה: אז"ר אינו "סופר עממי" · ודווקא לכן עממי

שטרייט מבחין בין שתי "עממיות". הוא שולל מאז"ר עממיות אמנותית-צורנית, בניגוד למנדלי, שלום-עליכם, פרץ וברדיצ'בסקי, שהשתמשו במכוון בדפוסים עממיים. אז"ר, לדבריו, "מַתנה מלפרע אמנות ושמוש בדפוסים עממיים":

"אין הגושפנקא 'עממיות' הולמת את יצירתו, כי הוא מַתנה מלפרע אמנות ושמוש בדפוסים עממיים, כמו שנהגו מנדלי ושלום-עליכם, י"ל פרץ וברדיצ'בסקי." שלום שטרייט, "א. ז. רבינוביץ" · פרויקט בן-יהודה (read/31321)

ובכל זאת, שטרייט קובע שאז"ר ספוג עממיות ממשית, דווקא משום שלא הסיר מעולם את "גלימת היהדות":

"אז"ר לא פשט מעולם, אף לא לרגע, את הגלימא של יהדות מעליו. ולכן ממילא הוא מבטא את רוח-העם... והעם אהבו כעצם מעצמיו." שלום שטרייט, שם

ההבחנה החדה: "בן-העם", לא "אחד-העם"

הניסוח המבריק של שטרייט, משחק מילים על שמו של אחד-העם:

"אז"ר ראה את עצמו תמיד לא כאחד-העם, שממילא תוָלד גם אסוציאציה של אחד ומיוחד, אלא כבן-העם, שוה-תכונות עם כל אישי העם." שלום שטרייט, שם

מכאן נובעת, לפי שטרייט, התבנית המרכזית ביצירתו: ריאליסטן בסיפוריו, אידיאליסטן קיצוני בחייו. "אם בספור הנהו לרוב ריאליסטן, הרי בחייו שלו הנהו אידיאליסטן קיצוני." שטרייט אף מציע הגדרת-על ליצירתו, "רשמים": "אם נסמן את יצירתו של אז"ר בהגדרה 'רשמים', לא נחטיא את המטרה."

ניתוח קונקרטי: הסיפור "בת העשיר"

שטרייט אינו מסתפק בהכללות; הוא מנתח יצירה מסוימת, הסיפור "בת העשיר", שלדבריו "הורם על נס מצד המבקרים, ולא בלי צדק". הוא מצביע על כוחו של אז"ר לעמוד באמת המציאות גם כשהוא אוהד את גיבוריו:

"למרות יחסו החיובי שלמפרע אשר למסַפּר... אינו נגרר ליפות את הדברים. החיים משתלשלים לפי אכזריות המציאות... וגם הגבור שלו צוקרמן מתגלה לעינינו ב'חולשותיו'. הגבוֹרה ליזה כורעת תחת סבל 'מהפכת' חייה." שלום שטרייט, שם

על הסדרה כולה כתב שטרייט: "הסריה 'ממסורת העם', זו מחרוזת-הסקיצות, הרוויה אמונה ונפשיות, תשאר לתמיד מזון ערב לחך הקורא.", הערכה שמצביעה על מה שראה כליבת יצירתו.

ה ביאליק: הערכת חג היובל

במסה שלו מצטט שטרייט את ח"נ ביאליק, מדבריו בחג היובל של אז"ר. ההיכרות ביניהם מתועדת ממקור נפרד: ביאליק כתב פרקים לספר "תולדות הספרות העברית לבני הנעורים" שערך אז"ר (מוריה, תרס"ו). דברי ביאליק על אז"ר, כפי שמביאם שטרייט:

"צדק ביאליק באמרו, בחג היובל, שעצם קיומו של אז"ר עד עתה בתוכנו הוא המעורר בלבנו אהבה אליו. כי רואים אנו בזה נצחון החי על החדלון." ח"נ ביאליק, בחג היובל של אז"ר · כפי שמובא אצל שלום שטרייט (read/31321)

ב אחד העם: עדות וניתוח

אחד העם, האידיאולוג המרכזי של התקופה, כתב על אז"ר, מאמר־מחווה ליום הולדתו ה-70 ("הארץ", גיליון 1355, כ"ד שבט תרפ"ד / 1924), ומספק עדות ביוגרפית ממקור ראשון על רגע אינטלקטואלי מכונן. אחד־העם מעיד שאז"ר היה מן הראשונים שגייס לעת ייסוד "השִׁלֹח" (תרנ"ז), וכבר בכרך השני הופיעו דבריו, עדות לוותק קשריו עם מעצבי התרבות העברית, ומשלימה את תמונת ההתכתבות עם ביאליק (ראו "מכתבי ביאליק אל אז"ר"). פרויקט בן-יהודה

אחד העם מתאר מאמר נועז שאז"ר כתב מפולטבה, שבו יצא "להוריד ארצה את האליל" של תקופת ההשכלה, דמות "נתן החכם" (ממחזהו של לסינג), שלפניה "היו כורעים ברך". לפי אחד העם, אז"ר היה הראשון שהעז להוציא את המסקנה הלאומית המתבקשת נגד אליל ההשכלה:

"עדיין לא נמצא איש... שהיה די עוז בלבו להוציא את התולדה המחויבת מן השנוי הזה גם ביחס לנתן החכם, עד שבא א.ז." אחד העם, "א.ז. רבינוביץ" · פרויקט בן-יהודה (read/15042)

העדות האישית: אז"ר עצמו חשש שדבריו "אפיקורסות גדולה", ואחד העם הרגיעו במכתב שאינו יחיד בדעתו (אחד העם מפנה ל"אגרות אחד העם", II, 126). אחד העם מסיים בעדות על הקשר בין ההכרעה הרעיונית לעלייה ארצה:

"לא היו ימים מועטים, ורבינוביץ הוציא את התולדה האחרונה מתוך השקפת-עולמו הלאומית – ועלה לא"י על מנת להשתקע." אחד העם, שם

ג עגנון ולאה גולדברג: אזכור ספרותי

אז"ר נכנס אל הקאנון של הספרות העברית גם כדמות-רקע ברומן: ש"י עגנון שיבץ אותו, בשמו המפורש "אז"ר", ב"תמול שלשום". מקור משני · טעון אימות

לאה גולדברג ציינה זאת לשבח, כשעמדה על האופן שבו עגנון משלב שמות אמיתיים ברומן בלי להפכו ל"פרובינציה ספרותית":

"כיצד מצליח עגנון, באופן הטבעי ביותר... להכניס לתוך פסוקו שמות מפורטים כדיזנגוף, ויוסף אהרונוביץ, וסילמאן ואז"ר. ואין זה מקבל על ידי כך גוון לוקאלי צר." לאה גולדברג, על "תמול שלשום" · מצוטט בערך על הרומן

ד זלמן שזר: ההתקבלות בתנועת העבודה

מעבר לעולם הספרות, אז"ר התקבל כדמות מכוננת בתנועת העבודה. הכינוי "סבא של הנוער העובד" מתועד מפי זלמן שזר (לימים נשיא המדינה), שכינס את דיוקנאותיו בספר "אור אישים":

"קודם כל היה סבא לנוער העובד. עוד זכורים הימים כאשר היינו מתאספים בכל יום הולדת של 'סבא'." זלמן שזר, נאום במסיבה בבית הנשיא · מצוטט בערך על אז"ר; ראו "אור אישים" לאימות

ההתקבלות הזו קיבלה ביטוי ממוסד: בגיל 75 קיבל אז"ר את פנקס החבר מספר 1 של תנועת העבודה, ולרגל יום הולדתו ה-80 הוחלט לקרוא יישוב על שמו, כפר אז"ר. ראו "מורשת והנצחה"

סיכום: חמישה קולות, דיוקן אחד

הדיוקן המצטבר: אז"ר לא היה וירטואוז ספרותי בעיני בני-זמנו, אלא דמות שנדרשו אליה מכל קצוות השדה, המבקר, המשורר הלאומי, האידיאולוג, הסופר הקאנוני, ומנהיג תנועת העבודה. כל אחד ראה בו משהו אחר, אך כולם ראו בו נקודת-עוגן: "זקן הסופרים", "בן-העם", "סבא".