שטרייט פותח בכינוי שדבק באז"ר עוד כעשרים שנה לפני שמלאו לו 80, ומבהיר שאין הוא מעיד על זקנה:
"מלת-לוי זו 'ישיש', לא על זקנה באה ללמד, אלא לסמן תכונה שבו: בישישים חכמה. רוח-חנינה ומדת-חסד, שנובעות מאפיו הריליגיוזי… אולם בתוך-תוכו אש-הנוער תוקד בו תמיד." שלום שטרייט, "א. ז. רבינוביץ" (תרצ"ד), בן־יהודה read/31321.
שטרייט מנסח, מצדו שלו, את אותה דמות "מבריח מן הקצה אל הקצה":
"ירא-שמים וזהיר במצוה קלה כבחמורה מחד-גיסא, ומאידך גיסא סוציאליסט נאמן מנעוריו ועד זקנה ושיבה. מצד אחד רֵעה לו הרב א. י. קוק, ומצד שני היה אוהב דבק מאח לי. ח. ברנר." שם. (השוו "המבריח מן הקצה אל הקצה", בוגרשוב.)
הוא מזכיר כיצד אז"ר, ירא־השמים, "פרש אברותיו על 'הכופר' ברנר" בעת ההסתערות עליו (פרשת "ההיפנוז התנכ"י"; ראו "אז"ר וברנר"); ואת ריבוי המקצועות שלו, מתרגם את דוסטויבסקי ויחד עם זה את "אגדות התנאים" של בכר, מוציא "קיצור שולחן ערוך" ופירוש לאיוב, ומתרגם "זכרונות וירה פיגנר", "לכאורה הפכים? אך בנפש אז"ר מתישבים הנגודים האלה, כאלו היו מעור אחד". ואף את הסדר המסורתי שערך לחבריו בעין־חרוד.
שטרייט מעריך את אז"ר כריאליסט ישר, ומזכה את "בת העשיר" בתואר חלוצי:
"הוא הנהו הרומן החברותי הראשון בספרותנו… ערכו דוקא בצד האמנותי. למרות יחסו החיובי שלמפרע… אינו נגרר ליפות את הדברים. החיים משתלשלים לפי אכזריות המציאות." שם. (על "בצל הכסף" כ"ציור הסוציאלי הראשון" ראו "תורה ומלאכה".)
וסגולתו הראשית, פשטות שאין בה זיוף: בעוד בני דורו (אף פרישמן) כתבו "מליצה", אז"ר "בִּטא רק את עצמו… נפשו לא ידעה אבק של זיוף מימיה".
בטקס היובל, מספר שטרייט, מקהלת "ליוב" שרה את פסוקי תהלים כ"ד ("מי יעלה בהר ה'… נקי כפים ובר לבב"), ושטרייט מעיר: "חרוזים אלה כוללים את מהות אפיו מאין כמוהם". ואת דברי ביאליק על אז"ר הוא משמר:
"צדק ביאליק באמרו, בחג היובל, שעצם קיומו של אז"ר עד עתה בתוכנו הוא המעורר בלבנו אהבה אליו. כי רואים אנו בזה נצחון החי על החדלון." ח"נ ביאליק בחג היובל, כפי שמוסר שטרייט. עדות מצוטטת
ושטרייט חותם בעדות על מעמדו: אז"ר הוּכתר כ"אזרח־כבוד הראשון שבבני העיר העברית הראשונה" (תל אביב), "שזכה להיות בבוניה הראשונים".
לצד המסה הספרותית, אז"ר זכה לערך באנציקלופדיה הביוגרפית של דוד תדהר, "חלוצי הישוב ובוניו" (כרך א', 1947, עמ' 253), מקור עזר מתועד המאשש ומוסיף פרטים:
אז"ר בן צבי הירש, נולד כ"ד שבט תרי"ד בלאדי (פלך מוהילוב); אביו רוכל עני ש"השתדל לתת לילדיו חנוך טוב… שכר… ה'מלמדים' המעולים". בן 5 ל"חדר", בן 9 "ידע כבר לקרוא דף גמרא בעצמו". נטייתו לכתיבה היתה "כטבע שני", בנעוריו חיבר ספר "הלכות שחיטה וטרפות", פירוש להגדה וחידושים על הש"ס; וכדי לרכוש בקיאות קרא "בכל יום ח"י פרקים בתנ"ך בלי פירוש". מאמרו הרוסי הראשון, "להגנת המלמדים", נחתם "לאדיער"; ובשנת 1889 פרסם את מאמרו העברי הראשון ב"המליץ" (כ' טבת, גיליון 286), "ומאז נעשה לסופר עברי". לימד בתלמוד־תורה פולטבה 17 שנה (בין תלמידיו דב בֶּר [בורוכוב]).
תדהר, "חלוצי הישוב ובוניו", א' (1947), עמ' 253