פתיחת הפרק נותנת אישוש גאוגרפי מדויק, תואם למסמך "המקורות הרוסיים":
"העיירה לאדי, שבּה נוֹלדתי וּביליתי כּל ימי נעוּרי, עוֹמדת על הספָר בּין פּלך מוֹהילוֹב וּבין פּלך סמוֹלנסק. היא עצמה שייכת… אל תחוּם־המוֹשב, אך מעֱבר לגשר קִדמה, שעל נהר 'מיריאָה', מַתחילה 'ארץ העמים', 'חוּץ לתחום'." אז"ר, "לאדי", "פרקי זכרונות"; פרויקט בן־יהודה.
הוא מתאר עיירה עלובה, בוץ "עד הברכים", בתי עץ ישנים, ש"הידוּר" שלה היה בית הכנסת הגדול ("שטיבּל") עם בימה מצוירת אריות ונמרים, וארונות ספרים עד התקרה. הכלכלה נסמכה על איכרי הכפרים הסמוכים.
אז"ר מתאר את עולם חב"ד: האדמו"ר ר' מנחם מנדל שניאורסון, ה"צמח צדק" מליבאוויטש (נפטר תרכ"ו/1866; לאדי כ-30 ק"מ ממנו), ריבוי חסידיו וחיבוריו. אחרי פטירתו נתפזרו בניו לכהן ברבנות בערים שונות, "ר׳ שניאור זלמן ללאדי". בואו של הרש"ז לעיר היה מאורע מכונן בילדותו של אז"ר.
"כאשר נודע לבני לאדי כי ר׳ שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ״ח) ובתוכם גם אני הילד בן ארבע־עשרה." אז"ר, "במחיצת חסידים", "פרקי זכרונות"; פרויקט בן־יהודה.
החישוב: אב תרכ"ח = קיץ 1868. אם אז"ר היה אז "בן ארבע־עשרה", שנת לידתו ≈ 1854. אישוש עצמאי, ממקור ראשון, לשנת הלידה המופיעה בכל המקורות (כ"ד שבט תרי"ד/1854).
תיאור הקבלת הפנים הוא מן הנרגשים בכתיבתו: "מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו!", השמש האירה "באור אחר לגמרי", "וכשהגיעה המרכבה העירה, פיתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניה".
אז"ר מנציח את אתוס השמחה החב"די דרך בדיחות העגלון והחסידים בדרך לרבי:
"אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דברי חסידות ולוגמים מעט משקה – והבכיה איפוא למה? מה הפסדת בן אדם?" שם (דברי חסיד בעגלה). "החסידים אינם אוהבים את העצבות."
הוא מתאר גם את הנהגת הרש"ז, קומתו, התבודדותו, שלוש הדרשות בשבת, והניגונים "שיש בהם השתפכות הנפש… המביאה לידי אכּסטז".
פרט משפחתי חשוב: בשולחן הרבי בלאדי הועמד כיסא שני לדודו של אז"ר:
"בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר׳ יצחק… שהיה תלמודי גדול: הוא אמנם היה 'מתנגד', אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו… נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם." שם.
הפרט הזה ממחיש שבית אז"ר עמד על קו התפר שבין החסידות החב"דית למתנגדים, דודו תלמיד־חכם "מתנגד" שכיבד את הרבי. סביבה זו עיצבה את הילד שיהפוך לימים לסופר שכתב גם "שון חסידים" (לקט חסידי) וגם ביקורת חברתית.