אז"ר חלם על "גדוד" אחר, של מדריכים חקלאיים, והתנגד בעומק לבו לגדוד צבאי, מאותו עיקרון מוסרי שעמד ביסוד הצמחונות שלו:
"אנחנו… עומדים על מפתן 'וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמרות', והנה בחורינו, שרבים מהם כבר התמחו באת ומחרשה באים לתפוש חרב וחנית… שוב פעם שאיפה להרג ורצח…" אז"ר, "הגדוד העברי הראשון", "ספר השנה" תרפ"ו (1926); פרויקט בן־יהודה.
גם מבחינה צבאית ראה אותו כחסר־ערך, מול הצבא הבריטי האדיר שראה בסג'רה:
"שם אגרוף ברזל, פטיש חזק, כשהוא מכה, רועדים עמודי עולם. וכאן אגרוף של תינוק, שיכול להבריח זבוב." שם.
הוא רשם את הרהוריו והראה אותם לברנר, ש"אמר שהנהו מסכים עמי ורצה להדפיס את דברי בהקטוגרף ולהפיצם בין צעירנו".
אך נוכח התלהבות הצעירים, שסבלו נוראות מהתורכים, לא העז לשים מכשול, וראה בגדוד התחדשות הגבורה העתיקה:
"הגדוד העברי היה אחד הפלאים. לא צבא פסיבי הנכון למשמעת מפני היראה… זה היה צבא אקטיבי שכל אחד ואחד חדור רוח אחת, רוח גבורה ואהבה למולדת ושאיפה כבירה לגאולה ותחיה." שם.
וכשראה את הגדוד צועד בתל אביב בשירה, ומרגולין רוכב בראשו:
"הרגשתי התרוממות־רוח שכמותה לא ידעתי מעודי. ראיתי כי שב לישראל כבודו אשר חולל בידי צרים. עוד לא אבדה תקותנו!…" שם.
מפקד הגדוד, קולונל אליעזר מרגולין, היה תלמידו של אז"ר בנעוריו:
"הוא היה תלמידי, בהיותי מלמד בבילגורוד פלך קורסק… וכשנודע לי שאליעזר הקטן גדל ויהי לקולונל, כתבתי לו… אבל הוא מיהר ויבוא אל ביתי, לחלק לי כבוד מורה (במכתביו אלי כתב תמיד 'מורי היקר')." שם. (אחיו, המלומד משה מרגולין בלנינגרד.)
אז"ר מתאר את כוחו המוסרי של הגדוד ברגעים מכריעים. כשביקשו הבריטים לשלוח את הגדוד למצרים לדכא מהומות, סירבו כולם, בלי שנדברו ביניהם, בסיכון עונש חמור כמורדים:
"אנחנו התנדבנו למסור את נפשותינו רק בשביל ארץ־ישראל, ואין לנו עסק עם ארצות אחרות." שם.
ומרגולין עצמו, בפרעות יפו תרפ"א (1921), לא חיכה לפקודה אלא אסף חיילים משוחררים וחימשם לחסום את הפורעים מפני תל אביב. במשפט שנערך לו אמר:
"בלבי לא היתה מחשבה אחרת אלא להגן על תל־אביב." שם.
אז"ר חותם בביקורת על השלטון הבריטי, שאילץ רבים מאנשי הגדוד (ובהם מרגולין) לעזוב את הארץ שעליה נלחמו, שלא יתבעו את חלקם באדמה:
"'יקרה היא הכף בשעת הסעודה ואחר כך אפשר גם להשליכה תחת השולחן', אומר הפתגם הרוסי… יצאו, אבל עקבותיהם שמורים בלב יודעיהם, גם העם לא ישכחם." שם.
וגבורת הגדוד, לדידו, "עברה לתל־חי, לכיבוש העמק בעבודה חקלאית יוצרת", חזרה אל האידיאל המרכזי: "כשבא הזמן לכתת חרבות לאתים לא סרב החלוץ שלנו מלמלא גם את התפקיד הזה באותה מסירת הנפש".