אז"ר אהב את הילדוּת אהבה עזה ("יפה היא הילדות, אילת השחר של חיי האדם"), וראה בחינוך הכופה השחתה של מתנת האל:
"ואת הבריאה היפה, התמימה, החפשית הזו לוקחים ואוסרים אותה בחדר, בבית־הספר ושמים עליה עול… של רדיה ושל כבישת היצר, והעיקר של זיוף… וההשפעה המזיקה של בית האסורים הזה, הנקרא חדר או בית־ספר, מתגלה מהרה: ברק עיני הילד הולך ודועך." אז"ר, "בית החנוך לילדי העובדים" (קונטרס, תרפ"ד/1924), בן־יהודה read/50115.
על "בית החנוך לילדי העובדים" החדש (החינוך ה"עמלני") הוא כותב בהתפעלות: הילד לומד מרצונו, "המורה שלהם הוא רק חבר טוב… עמהם עובד ועמהם משחק", יש משק וגינה, "כל מה שהם עושים, הם עושים מתוך שמחה". זהו חינוך לא־כופה, ברוח ספרו "שכר ועונש בחינוך" (ראו "המבריח מן הקצה אל הקצה"). + רקע מתועד
בניגוד למוסכמה שה"מתמיד" השקוד על ספריו הוא אידיאל, אז"ר מזהיר שריבוי קריאה פסיבית מזיק:
"רבוי הקריאה, כשהוא לעצמו, מקהה את הרגש ומטמטם את החוש המוסרי… הספר היותר טוב והיותר מחכים בשביל הילד… הוא הטבע בעצמו, ההתקשרות עמו באופן בלתי אמצעי." אז"ר, "על דבר הילדים ה'מתמידים'", בן־יהודה read/28069.
האידיאל שלו: "עיר־גנים רחוק מהכרך", שבה הילדים לומדים מקצת היום ו"רוב היום יבלו באויר חפשי בעבודה מועילה". והנוסחה: "תורה ועבודה נחוצים לנו". (הוא אף הזהיר שספרות זרה עלולה לנתק את הילד מזהותו, עמדת שימור תרבותי האופיינית לזמנו.)
פן נוסף במשנתו: הנגשת מקורות היהדות לכול. במאמרו על מהדורת המשנה של ביאליק לילדים, אז"ר משרטט שרשרת "התרה":
"על רבנו מלבי"ם… אמרו, כי הוא 'התיר' לתלמידי הישיבה ללמוד תנ"ך… ומשוררנו רח"נ ביאליק התיר את האגדה… עכשיו בא רח"נ ביאליק והתיר גם את המשנה. אפשר שיתיר לנו גם את התלמוד… מי יתן והיה!" אז"ר, "משנה לילדים", בן־יהודה read/44057.
הוא משבח פירוש קצר ובהיר ("מפרש רק מה שזקוק לפירוש"), ובמשל ר' עזריאל "סותם החורים" (הסותם גם במקום שאין צורך) קוטל את הפרשנים המאריכים ש"נועלים את דלתי" הרמב"ם בפני העם. חזונו: פירוש קצר ל"משנה תורה", "אז היו כל היהודים יודעים את היהדות". ובהערה, אמרת א. ד. גורדון אליו:
"היהודי שאינו יודע ללמוד דף גמרא, אינו יהודי שלם, חסר הוא את התבלין הלאומי." א. ד. גורדון לאז"ר, שם (הערה). (ראו "גורדון ושמחת העבודה".)
חינוכו של אז"ר עומד על ארבעה: חירות (לא כפייה, "המורה… חבר טוב"), אהבה ("שכינת האהבה ההדדית"), עבודה וטבע ("תורה ועבודה", עיר־גנים), והנגשה (לפתוח את המקורות לכול). "סבא של הנוער העובד" לא היה כינוי סנטימנטלי אלא משנה מגובשת, מתקדמת להפליא לזמנה.