השביתה הכללית במסילות הברזל שיתקה את האימפריה. אז"ר מתאר את תחושת הרעידה והפועלים שנעשו "גיבורי היום", עד כדי שליטה במחירי המזון:
"ארץ רוסיה הגדולה התנודדה ומנהיגיה נבוכו. ואנחנו הרגשנו, כי על לוע הר־שריפה אנו יושבים… כשהתחילו מוכרי צרכי אוכל נפש להרים את השער, פנה הקהל אל הסתדרות הפועלים ותיכף… קצבה היא את המחירים… והמוכרים נענו להם." אז"ר, "מהפכה ופוגרומים", בן־יהודה read/19888.
גם בשיא השמחה אז"ר אינו מאבד את צלילותו, וזו נקודת המפתח. כשידידו "ל." טוען שהציונות מיותרת ("עוד מעט ותהיה 'ארץ־ישראל' בתוך רוסיה… כבר הגיע הקץ לציונות"), אז"ר, אופטימי באשר לחופש, אך נחוש, משיב במעשה:
"ואף על פי כן הייתי נכון לצאת מרוסיה ולהמיר את חירותה בפראות של תורכיה, ובמחשבה כבר תקעתי את דירתי שם בארץ־ישראל." שם. ובאזהרה צלולה: "החירות היא חירות ופוגרום הוא פוגרום. הם אינם כלל תַרתי דסַתרי…" (הצעירים התארגנו אף לרכוש נשק להגנה.)
ב-17 באוקטובר בא מניפסט הקיסר על החוקה, ורוח שיכרון מילאה את האוויר, אך אז"ר מבחין: "השמחה היתה ניכרת רק אצל היהודים". צעירים יצאו אל שר הפלך לדרוש שחרור אסירים פוליטיים, עם דגל אדום והמון רב, ואז התהפך הכול:
"פתאום והנה שר השוטרים וגדוד קוזאקים באו… ושר השוטרים הוציא מפיו את המלה: 'הכּו!' והקוזאקים התנפלו על ההמון ויכו כמנהגם. הכו נשים, ילדים, רמסו ברפש, חבלו ופצעו." שם, סיום הפרק. (נושא קשה, הובא בריסון.)
1905 היה עבור אז"ר מבחן צלילות: בעוד רבים שיכורים מ"רוסיה החופשית" וקוברים את הציונות, הוא ראה ש"חירות ופוגרום אינם תרתי דסתרי", ונשאר נחוש לעלות. כעבור שנה עלה לארץ; וכעבור עשור־וחצי יתעד את פוגרומי אוקראינה (ראו "מגילת אוקראינה"). הצלילות של 1905 הוכחה כנבואה.