אז"ר במילותיו: "תולדות חייו כתובות בידי עצמו"

א דיוקן ההורים

שמו של אז"ר הוא אלכסנדר זיסקינד בן צבי הירש, והאב המופיע כאן, צבי הירש, הוא חוליה ישירה לרשומת הגיוס ("בן הירש"). אז"ר מתאר אותו כגובה־חובות כפרי עני אך נדיב ומסתפק במועט:

"אבי צבי הירש היה חוזר כל השבוע עם סוסו הדל על הכפרים לגבות מאת האכרים את חובותיו הפעוטים… כמעט כל השבוע לא בא מאכל חם אל פיו… ואך בערב השבת היה שב לביתו. קשים היו חייו… ובכל זאת היה מתראה תמיד כאיש אמיד, והיה נותן נדבות ביד רחבה ומשביע עניים על שלחנו… המצוה 'והצנע לכת עם אלהיך' היתה לו למדה בכל מעשיו." שם. (האב מת "בדמי ימיו כבן ארבעים ואחת".)

את אמו, גולדה, הוא מצייר כאשת־מופת למדנית ועמלה, דיוקן נדיר של אישה לומדת בעולם החסידי של לאדי:

"ואמי גולדה היתה למדנית גדולה בקיאה בכל הספרות תורנית הדתית, יודעת על פה את כל התפלות והברכות… היא, האשה הקטנה והרזה, עמלה כשבעה גברים להשביע את ילדיה ולהשיא את בנותיה." שם.

ב הדרך אל הספרות העברית

אז"ר מתאר חינוך חסידי מסוגר שנפרץ בזכות הסקרנות והקריאה: בילדותו קרא ביידיש בספרי אמו ("מנורת המאור", "קב הישר"); כתב חיבורי הלכה ופיוטים; ולמד רוסית בכוחות עצמו כדי לגלות "מה הנכרים כותבים בספריהם". נקודת המפנה, "עיט צבוע" של אברהם מאפו:

"הספר ההוא הוא ספר 'עיט צבוע' של אברהם מפו, שהיה הראשון למספרים בשפתנו העברית, בו נגלה לפני עולם חדש: שפה אחרת ורעיונות אחרים ומחוזות אחרים. מאז החילותי להגות בתשוקה רבה בספרותנו החדשה… ואהי למשכיל." שם.

מאמרו הראשון נדפס דווקא בכתב־עת רוסי (Русский Еврей). את הניצוץ הלאומי הצית במוסקבה חוג הסטודנטים העבריים של אגודת "בני ציון", שספרייתה העברית היתה תחת פיקוח מ"מ אוסישקין (וחבריה, יחיאל לבונטין, הרב יעקב מזא"ה ועוד). וכך:

"ובשנת תרמ"ד נכנסתי אל היכל ספרותנו העברית לשרת אותה ולהשתעשע בה." שם. (תרמ"ד = 1884, תחילת דרכו הספרותית.)

ג אזהרה מתודולוגית: מפי אז"ר עצמו

בנקודה החשובה ביותר למאגר מבוסס־מקורות, אז"ר חותם את האוטוביוגרפיה בהסתייגות מן הביוגרפיות שנכתבו עליו:

"ידיעות אחרות שבאו בכתבי עתים שונים (וגם ה'עולם קטן' בכלל) ממקורות ימי חיי אינן מדויקות ואין לסמוך עליהן; וביחוד מה שכתבו על דבר היחס שהיה ביני ובין בן־עירי הסופר מר ראובן בריינין, הצעיר הרבה ממני, בדותא בלתי אפשרית היא." שם, נ.ב.

ד לאדי: עיר הולדתו, מפיו

בפרק הזיכרונות "לאדי" פותח אז"ר במשפט שמכריע ממקור ראשון את שאלת המיקום שהעסיקה את המאגר:

"העיירה לאדי, שבּה נוֹלדתי וּביליתי כּל ימי נעוּרי, עוֹמדת על הספָר בּין פּלך מוֹהילוֹב וּבין פּלך סמוֹלנסק. היא עצמה שייכת… אל תחוּם־המוֹשב, אך מעֱבר לגשר… שעל נהר 'מיריאָה', מַתחילה 'ארץ העמים', 'חוּץ לתחוּם'." אז"ר, "לאדי" (פרקי זכרונות).

שאר הפרק מצייר עיירה ענייה: בוץ "עד הבּרכּים", בתי־עץ ישנים ורקובים, פרנסה דלה ממסחר האיכרים, והאדמה בבעלות ה"פּאן" לוּבּוֹמירסקי. ההדר היחיד, בית הכנסת הגדול ("שטיבּל") ובו בימה מצוירת אריות ונמרים וארונות ספרים עד התקרה, וביניהם "ספר אחד שנדפס בלאדי" שנחשב יקר־מציאות, עדות לדפוס העברי שפעל בעיר (משיק ל"שורשים עתיקים").

ה חובבי ציון בפולטבה: וראשית דרכו בספרות

בפרק "עם חובבי ציון" מתאר אז"ר את הצטרפותו לאגודת "בני־ציון" בפולטבה ואת אופייה של חיבת ציון דאז, תנוּעה דתית־פרוגרסיבית:

"התנוּעה של חיבּת־ציוֹן בּימים ההם היתה בּעיקרה תנוּעה דתית פּרוֹגראֶסיבית… רוֹב החברים היוּ אנשים דתיים, יראי ה' בּאמת, וציוֹן היתה משׂא נפשם… הרעיוֹן העיקרי שפּעם בּנוּ היה לצאת מהגוֹלה… להתישב בּארץ אבוֹתינוּ ואפילוּ להסתפּק שם בּלחם וּמים." אז"ר, "עם חובבי ציון" (פרקי זכרונות).

הוא מודה בכנות שבמעשה היו "ילדים גמוּרים": הגרלות של 3 רו"כ לייסוד מושבה (שהפסידו מאות רובלים), ואז משלחת של שני צירים, הרב יחזקאל ארלוֹזוֹרוֹב וה' דייכס מחארקוב, אל הבָּרון בפריס, שיקנה אדמה על שמם; הבָּרון סירב והאגודה התפרדה. אך בעבודה הרוחנית הצליחו, הפצת ההכרה הלאומית ומעמד מוסרי גבוה ("גם היוֹתר חפשי לא היה פּוֹתח את חנוּתוֹ בּיוֹם השבּת").

ז "לא זו הדרך": אחד־העם, בני משה, וההכרעה לעלות

פרק הזיכרונות הזה קרוי על שם מאמרו של אחד־העם "לא זו הדרך" (מאמר הבכורה שלו, תרמ"ט), שאז"ר מתאר את השפעתו המהפכנית: אחד־העם הרים את חיבת ציון ממתן־נדבה ("עשׂרים וחמש קוֹפּיקוֹת לחוֹדש") למדרגת אמונה חיה של "יחידי־סגוּלה, 'חבר כּוֹהנים'". כאן גם מתועדת חברותו של אז"ר ב"אגודת בני משה" של אחד־העם, "מוֹמנט של התרוֹממוּת הרוּח, שלא הרגשתי כּמוֹהוּ מעוֹדי".

אז"ר חולם חלום טולסטויאני: לעזוב את ההוראה ולהיות "איכּר מוֹפתי בּארץ־ישׂראל… לחבּר את האידיאה של חיבּת ציוֹן עם… העבוֹדה לפי שיטת טוֹלסטוֹי" (ראו "צמחונות"). הוא וקרישבסקי ביקשו מאחד־העם מושבת־מופת של בני־משה ובה גם הם, ואחד־העם השיב שהרעיון יפה אך "אין כּל אפשרוּת להוֹציאוֹ אל הפּוֹעל". אז"ר מודה ביושר שלא היה מוכשר מעולם לעבודת אדמה.

מניע העלייה: מפיו

שורש ההחלטה: אכזבה עמוקה מן ההוראה, ותחושה שהשפה העברית אבודה בגולה:

"שש־עשׂרה שנה עבדתי בּתלמוֹד־תוֹרה, כּארבּעת אלפים תלמידים לקחוּ מפּי לקח… וסוֹף סוֹף רק אחדים רכשוּ להם ידיעה מַספּקת בּשׂפה העברית… אלכה לי אל ארץ־ישׂראל, גמרתי בּלבּי… אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שׂפתה." אז"ר, "לא זו הדרך" (פרקי זכרונות).

ח המשפחה מפיו: שלושה דורות, ומקור השם "צירליס"

פרקי "הורי", "זקני ר' ניסן" ו"סבתה צירלי" נותנים תיעוד גניאלוגי ממקור ראשון לשלושה דורות, ומסבירים את שם המשפחה.

שלושת הדורות, בשמותיהם מפי אז"ר: