אז"ר פותח ברצף, גם אחרי חורבן הבית, הישוב לא פסק:
"בשנת ג' אלפים תת"ל ליצירה נחרב הבית השני… הרבה מאד נהרגו במלחמה הזאת, הרבה לֻקחו בשבי… אבל שארית נשארה, שהמשיכה את קיומה בארץ ישראל… ר' יוחנן בן זכאי יסד את ישיבתו ומושב הסנהדרין ביבנה." אז"ר, "תולדות היהודים בארץ ישראל", פרק א'; פרויקט בן־יהודה.
נאמן למשנתו על קדושת העבודה (ראו "גורדון" ו"תנועת העבודה"), אז"ר מדגיש שעבודת האדמה הייתה לב הקיום:
"המשנה סדר זרעים, התוספתא והירושלמי… עדות המה כי עבודת האדמה היתה מקור פרנסתם העקרי והיותר חביב ויקר בעיניהם. 'והיו חייך תלואים לך מנגד – זה הקונה חטים לשנה' – דרשו חכמים." שם.
אז"ר מצייר את ר' עקיבא כ"חלוץ", "נושא כליו" של בר־כוכבא. ואחרי הכישלון, גזרות אדריאנוס, ובהן המאבק על עצם השם, מוטיב שחוזר במאמרו "ארץ-ישראל" (ראו "ציונות ובניין הארץ"):
"במקום השם 'ארץ ישראל', שנמצא עוד בכתבי הקדש, בא השם 'פלשתינה', כאלו הארץ היא נחלת הפלשתים, שכבר אבד זכרם… גזרו על למוד התורה ברבים, על קיום המצות, על סמיכת התלמידים." שם.
"ר' יהודה בן בבא הלך וישב לו בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים… אמר להם: בני, רוצו!… הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין… לא זז משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה." שם. "ככה מסרו רבותינו את נפשם בעד ארצם ותורתם."
בימי ר' יהודה הנשיא ("רבנו הקדוש") נתחבר ספר המשניות, "משנה לתורה שבכתב". ואז"ר מדגיש את מרכזיות ארץ ישראל, רק חכמיה רשאים לקבוע את הלוח ולסמוך:
"רק ליושבים בארץ ישראל… נתנה התורה יפוי כח לקבוע את החדשים והמועדות, ואם אין ישוב בארץ ישראל, אין ח"ו קיום ליהדות בחוץ לארץ." שם. (וה"ירידה" מן הארץ נחשבה "לעון חמור, לבגידה ממש": "נטיעה אחת של חמדה… התרת לה לצאת לחוץ לארץ".)
על התלמוד הירושלמי, שנערך בצל הרדיפות, כותב אז"ר באהדה: "על הספר הזה מונח חותם של בהלת הזמן. נטרפה להם השעה", ובכל זאת "יקר הוא לנו שבעתים".