אז"ר פותח בהוגה־בהיסטוריה הרואה ביהדות "סגולה אחדותית", שיניקתה מארץ־ישראל. בזמנו, לעומת זאת, "היהדות הולכת ומתפוררת… מתפרד העם לקבוצים קטנים, ל'קלייזליך', לשברים ולרסיסים". התרופה אינה רוחנית בלבד אלא גופנית־מעשית:
"הדרך היחידה היא לנטוע בארץ־ישראל קבוץ של יהודים עובדים בחקלאות ומתפרנסים דוקא מיגיע כפם… העבודה החקלאית הכשרה בארץ־ישראל יכולה ליצור גם ערכים יהודיים תרבותיים, שיהיו המשך היהדות הגדולה." אז"ר, "הנשמה והגוף של הציונות" (הפטרה, 1925), בן־יהודה read/28082.
הגוף (עבודת האדמה) הוא תנאי לנשמה (המשך התרבות): "להשיב את העם לתחיה, לתחיה חמרית ע"י התקשרותו עם אדמתו בעבודה חקלאית ממשית, ומכאן לתחיה רוחנית". מכאן אזהרתו החדה נגד טשטוש הייעוד:
"קופה של צדקה לרעבים, לכושלים – ענין לחוד, והציוניות ענין לחוד. אל נא תשכח הציוניות לשם מה היא נוצרה." שם.
כאן אז"ר מאבחן את "הרע היותר גדול": חובבי־ציון שבאו והתישבו, ו"אבדו דרך… נתרוקנו מכל תוכן"; האידיאל שהיה לפנים נעשה לאחור. הנושא את הדגל הוא "הצעיר העובד… אצלו האידיאל בשורה הראשונה". והדלק שלו הוא אמונה:
"אבל לזה דרושה אמונה. אמונה בצדקת מאויינו – למצוא לעמנו מקום עבודה יוצרת וכבוד אנושי בארץ אבותינו, ארץ נביאינו, ארץ חכמינו." אז"ר, "אמונת התחיה" (כתבים מקובצים, תרצ"ה), בן־יהודה read/50117.
ומאין נשאבת אמונה זו בדור ספקני? כאן הרוחני והלאומי מתאחדים, דרך המקורות:
"אין לנו נביאים. אבל נשארו לנו ספרי נביאים, נשארו לנו ספרי חכמים, אדירי אמונה… נלמוד אותם, נתעמק בהם. נראה איך הם אהבו את ארץ־ישראל, איך הם מסרו את נפשם עליה." שם.
ולמלעיגים שזו "תרופה נושנה", משיב אז"ר בדימוי שכל משנתו דחוסה בו:
"– כן, ישנה נושנה! אבל גם השמש ישן נושן והוא לבדו מאיר, מחמם ומפרה." שם, סיום המאמר.
שני המאמרים הם פנים אחת: הגוף = עבודת אדמה ויגיע כפיים (ראו "אז"ר ותנועת העבודה" ו"גורדון ושמחת העבודה"); הנשמה = אמונה ורצף תרבותי הנשאבים מן הנביאים והחכמים. בעיני אז"ר ציונות שאיבדה את אחד מהשניים, איבדה את עצמה. זו "ציונות של רוח ועשייה" בטהרתה.