במאמר "ה'גבורים' שלנו והצמחונות" יוצא אז"ר נגד צעירים שלעגו ל"צמחוניים" כפחדנים, ומהפך את היוצרות: אין גבורה באלימות, ואין חרפה בצמחונות:
"אין בשבירת זגוגיות ובריצוץ גולגלות שום גבורה, ולהיפך, בשם צמחוניות אין שום חרפה. הצמחונים חסים על החיים שלהם, של חברם, של כל בעלי החיים השקטים. החיים הם להם דבר שבקדושה." אז"ר, "ה'גבורים' שלנו והצמחונות", "דבר", תרפ"ה (1925).
הוא מגיע לעמדה רדיקלית של קדושת החיים, אפילו חיי פושע:
"חיי אדם איזו שהוא, ואפילו מי שהוא רוצח ומאנס, קדושים הם, ורק החותך חיים לכל חי, בידו ליטול ממנו את הנשמה… אין דבר יותר יקר בעולם מחיי אדם." שם. (אז"ר מביא את האגדה: "ואל תשלח ידך אל הנער" נאמר ע"י מלאך, ללמדך שכדי לא להרוג אדם, יכול גם המלאך לבטל פקודה.)
על רקע אלימות מלה"ע I והמהפכות, אז"ר מזהיר מאלימות לאומנית, ומונה, כבר ב-1925, את מבשרי האסון:
"אל נא נאבד את המרץ שבנו בשביל קנאות לשם קנאות, אל נלך בדרכי היבסקיים, ההיטלרים והקוקלאנים שהם, כביכול, גבורי השעה. העתיד לא להם." שם.
זיהוי מוקדם ונבואי של היבסקציה (הקומוניסטים היהודים), ההיטלראים והקו־קלוקס־קלאן כפנים שונות של אותה אלימות־קנאות, שמונה שנים לפני עליית היטלר לשלטון.
במאמר "רחמנות" אז"ר זועק נגד עוני והשפלה בתל אביב, ובעד כבוד האדם, ובמיוחד נשים מזרחיות וילדיהן:
"היתכן כי בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל יהיה מקום להשפלת אדם שכזו? אשה, אם היא תימניה או גורג'ית… מתפלשת באבק ובזוהמה, היא וילדה, כל היום… וחוזרת על הניגון שלה: נדבה… רחמנות!" אז"ר, "רחמנות", "דבר", תרפ"ט (1929).
הוא תובע פתרון מעשי, ולא נמנע מביקורת על ארגוני הנשים:
"הנשים מתעוררות, מבקשות להן זכות דעה שוה עם הגברים – נכון, מדוע לא? אבל איך טחו עיניהן מראות, כי אשה מושפלת כל כך… צריך להסיר את החרפה הזאת מהעיר העברית הראשונה." שם. (פתרון: לפרנס מי שאינה מסוגלת לעבוד, למצוא עבודה למסוגלת, ולדאוג לילד, "ולא להפקיר אותה לגמרי מראשית ילדותה".)