תחילה באה ההשפעה הסוציאלית: ברוך סטולפנר, צעיר משכיל מהומל, חידד את טעמו הספרותי והכניסו "לתוך תורת הסוציאליות", ובהשפעתו כתב אז"ר את "בצל הכסף", שהוא מכנה "הציור הסוציאלי הראשון בספרותנו". ואז הגיע לפולטבה פיינרמן, תלמיד טולסטוי שישב שנתיים ביאסניה־פוליאנה:
"ההשפעה שהשפיע עלי פיינרמן בעת ההיא היתה עצומה מאד. העבודה הפשוטה הכשרה היתה בעיני לדבר שבקדושה. היה זמן שחפצתי לעזוב את הכל ולמסור את עצמי גם כן לעבודה פשוטה." אז"ר, "השפעות סוציאליות", בן־יהודה read/19885. (זהו השורש הטולסטויאני של משנת העבודה שלו; ראו "ברוסיה, בריינין, טולסטוי" ו"גורדון".)
מתוך אותו אידיאל מסר את בנו הצעיר ללמוד מלאכה, וגילה שאי אפשר לכפות על ילד עיסוק שאינו לפי טבעו ("בנך לא יהיה נגר לעולם"; הנער נמשך לבסוף אל הכינור).
אז"ר פתח מחלקת מלאכה (נגרות) עם פנימייה לתלמידים עניים, ובמקביל לימד בה יהדות, תנ"ך ו"עין יעקב". תמיכתו ברפורמת התלמוד־תורה ובמחלקת המלאכה "הסירו מעליו את לבבות האורתודוכסיה", והדבר כאב לו, שכן:
"אנכי הרגשתי את הערך הפיוטי של הדת. גם בסיפורי 'מאיר השמש' תיארתי דוקא איש אורתודוכסי בתור אדם אידיאלי… אבל לא יכולתי להעלים עין מהחסרונות שבה… מדוע הזוהמה והבערות?" אז"ר, "תורה ומלאכה", בן־יהודה read/19886.
וכשגילה שפיינרמן נוטה אל הנצרות (קורא מן האוונגליון), הסיק לקח מאוזן, שאחר כך ילווה אותו כל ימיו: אין להפקיד את היהדות לא בידי מלמדים זקנים חסרי טעם, ולא בידי מחנכים הרחוקים ממנה לגמרי. פיינרמן עצמו, בראותו "כי לא טוב לפסוח על שתי הסעיפים", ומשגדלו בניו ונדרשה תעודת־לידה לבית־הספר, המיר בסופו את דתו:
"ופיינרמן יצא מפולטבה ויתישב ביֶליסַבאֶטגראד… אז הלך הוא ואשתו ובניו ויכנסו בברית הדת הנוצרית הפראבוסלבית." אז"ר, "תורה ומלאכה", read/19886. (תופעת ה"שמד" בדמות מקור־ההשראה עצמו; תהדהד לימים ב"מאורע ברנר".)
על כל אלה גברה השפעת אחד העם: "סופר… רבולוציוני, והביא מהפכה בחיבת־ציון". מאמרו "לא זו הדרך" תבע חיבת־ציון "שממלאה את כל הלב… יחידי־סגולה, חבר כהנים", ולא נדבה בלבד. אז"ר התקבל לאגודת "בני משה" (אגודתו החשאית של אחד העם), ברגע "התרוממות הרוח, שלא הרגשתי כמוהו מעודי":
"חשבתי אז את עצמי לבן־משה באמת ההולך בדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כי אינני בודד, אלא שיש יחד עמי חבורה שלמה של אנשי־המעלה, שהם מפוזרים כנקודות מאירות בתוך רחבי הגלות." אז"ר, "לא זו הדרך", בן־יהודה read/19887. (הטקסט נוקב "תרכ"א", כפי הנראה שיבוש לתרנ"א/1891.)
הוא ביקש מאחד העם להקים מושבה־מופת מבני־משה ולמנותו בין המתנחלים; אחד העם השיב שאין אפשרות מעשית. ואז"ר מודה בכנות אופיינית: "לסופר הייתי איך שהוא, אבל להיות עובד אדמה… בודאי שלא הייתי מוכשר לעולם". ההכרעה לעלות באה מגורל העברית בגולה:
"אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה וכוח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שפתה." שם. (על בעד העברית ראו "בעד העברית"; על בני־משה→הרצל ראו "ציר הקונגרס".)
שלושת הפרקים מסבירים את ייחודו: אז"ר איחה את מה שאחרים פילגו, תורה ומלאכה, דת וחילון, חיבת־ציון ועבודה, ספרות ועברית. הוא דחה הן את הקיפאון האורתודוקסי והן את ההתבוללות והשמד, וחיפש סינתזה, שאותה ימצא לימים בעלייה השנייה ובדגניה (ראו "שבת בדגניה").