אז"ר מנפץ דימוי מקובל: חיבת־ציון בפולטבה לא היתה חילונית אלא דתית בעיקרה:
"התנועה של חיבת־ציון בימים ההם היתה בעיקרה תנועה דתית פרוגרסיבית. האסיפות היו תמיד בבית־המדרש זלנסקי. רוב החברים היו אנשים דתיים, יראי ה' באמת, וציון היתה משא נפשם באמת." אז"ר, "עם חובבי־ציון", בן־יהודה read/19884.
אפילו "הרב ר' יעקב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד"; והאווירה היתה חסידית בשמחתה: "הכל ידעו כי חובבי־ציון יודעים לשמוח, כחסידים הראשונים בשעתם". הרעיון: "לצאת מהגולה… להתישב בארץ אבותינו ואפילו להסתפק שם בלחם ומים, ובלבד לשבת שם כאזרחים".
בכנות אופיינית, אז"ר מתאר את חוסר הניסיון המעשי: הגרלות, שליח לאיסוף מנויים, ומאות רובלים שאבדו לריק. ואז ניסיון רציני יותר, מגבית של מאה רובל לחבר, ושיגור שני צירים (הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב ומר דייכס מחארקוב) לפריס, להציע לברון רוטשילד שיקנה אדמה בעבורם:
"והרבה לילות הוצאנו בויכוחים מעשיים איפה לבנות את הבתים ואיפה לנטוע את הכרמים… וחשבונות 'מדויקים' עשינו, כמה תכניס כל נחלה… הברון, שהיה יותר מעשי ממנו, לא נאות להצעתנו ואגודת המתנחלים התפרדה." שם.
שיפוטו העצמי חד: "מה שנוגע לענינינו המעשיים היינו מגששים כעיורים באפילה, מטעים את עצמנו ואת הבריות".
אבל מה שנכשל במעשה הצליח ברוח, וזו תמצית תפיסתו (השוו "נשמה וגוף"):
"אבל בעבודתנו הרוחנית הצלחנו הרבה. על ידינו התפתחה ההכרה הלאומית בין כל שדרות העם, ובכל מקום שנכנסו 'בני־ציון' הביאו עמהם רוח חיים." שם.
החברים, מוסיף אז"ר, עמדו "במדרגה רמה" מוסרית, נאמנים, בעלי צדקה, ושומרי מסורת גם החופשיים שבהם. הפרק נחתם באבן־דרך אישית: בתרמ"ט (1889) פרסם ב"המליץ" את "שיחת מלמד", וסיפורו "ילדי העברים" זיכה אותו בפרס 50 רובל, "זוהי הפעם הראשונה שקיבלתי שכר סופרים".
זהו המצע שממנו צמח הציר הפולטבאי לקונגרס: חובבי־ציון דתיים, חדורי שמחה, תמימים במעשה אך עזי־רוח. כשבא הרצל ב-1897, ההכרה הלאומית כבר היתה זרועה, והמעבר מ"גישוש באפילה" אל הסתדרות מאורגנת היה טבעי (ראו "ציר הקונגרס הציוני הראשון").