החלוץ והעלייה

א "עמדתי על עריסתה": עשר שנים ל"החלוץ"

במלאת עשר שנים לתנועת "החלוץ", אז"ר מעיד על עצמו כעד מייסד, ומשרטט את הקשת מביל"ו ועד הבניין:

"אנוכי ב"ה עמדתי על עריסתה של חבת ציון, וזה הזיק הקטן, שהאיר את החשכה בגלות רוסיה. ומבלי חשבונות קפצו בילו"ים ועלו לארץ ישראל… לאט, לאט גדל הזיק… והנה תקענו לנו יתד בשרון, בעמק יזרעאל, בהרי יהודה ואפרים, בכרמל ובגליל." אז"ר, "במלאת עשר שנים ל'החלוץ'" ("דבר", אדר תרפ"ח/1928), בן־יהודה read/44061.

אף ש"ארי רובץ על גבול ארץ ישראל", אין ייאוש: "הרכבת זזה ושום כוח לא יעצור בעדה". והוא נשען על קרבן תל־חי:

"לא לשוא מסרו את נפשם יוסף טרומפלדור וחבריו בהגינם על המולדת. בדמם כרתו ברית עולם בין הדורות הבאים ובין ארץ ישראל." שם. (ראו "אז"ר ותנועת העבודה".)

ב לעזרת העלייה: "לצמצם את עצמנו"

החובה כלפי העולים, מדגיש אז"ר, אינה נדבה אלא יחס לבבי ואחריות לאומית, עד כדי ויתור עצמי:

"אם אדם נותן את נדבתו ומסתלק לא יצא בזה ידי חובתו… עלינו לצמצם את עצמנו, את מאויינו, כדי לתת מקום לאורחינו הבאים להתישב בתוכנו." אז"ר, "לעזרת העלייה" ("הארץ", אדר תרפ"ה/1925), בן־יהודה read/43882. (ובלשון הנביא: "צר לי המקום גשה לי ואשבה".)

ג ↔ ביקורת חריפה: אחריות ההסתדרות

אז"ר לא חסך שבט ביקורת מן הממסד הציוני עצמו. ב-1921 יצא נגד הפקרת החלוצים הצעירים, התקועים חודשים בדרך (חוצים את הדניסטר תחת אש, ננטשים ברומניה, וינה וקושטא):

"בזבוז בחיי צעירים אידיאליים… על בזבוז שכזה אי אפשר לסלוח!… ההסתדרות הציונית אחראית היא בעד כל הנפשות היקרות של צעירים הפורשים כפיהם ומבקשים: תנו לנו לבוא לארץ־ישראל! אחראית היא בעדם גם כשהם בגולה." אז"ר, "העולים הצעירים והציוניות" (קונטרס, אדר תרפ"א/1921), בן־יהודה read/43917.

וחתימתו כתביעה ישירה: "אל תצטדקו באמתלאות. תנו לצעירים לעלות לארצם! חדלו מבזבוז נפשות".