במאמרו השיטתי ביותר אז"ר מעמיד את הנבואה במרכז הזהות הלאומית:
"נשמת ישראל היא הנבואה, על ידה נהיה לעם ובה הוא גדל ומתפתח… והנבואה לעולם עומדת בגדולתה הנצחית." אז"ר, "גדרי הנבואה", בן־יהודה read/44047.
הוא מונה את "גדרי הנבואה", סימניה, שמהם בולטים כמה שהם גם עמודי משנתו שלו:
כאן אז"ר עושה מהלך נועז: רוח הנבואה לא פסקה, היא התגלגלה. אפילו במייסדי הסוציאליזם (לסל, מרקס) ראה "ניצוץ הנבואה… מגזע עם הנביאים", שלא מעלבון עצמם אלא מתוך רגישות לצער הזולת תבעו צדק. ומכאן הקביעה:
"השנאה אינה יכולה לבנות כלום. להרוס היא יכולה, אבל רק להרוס… לבנין דרושה אהבה, אחוה, חסד ורחמים. ומדת אהבה, אחוה, החסד והרחמים – מדת הנבואה היא." אז"ר, "יורשי הנבואה", בן־יהודה read/50120.
"בעובד העברי, ביחוד בעובד העברי בארץ־ישראל, אני רואה יורש הנבואה, שהולכת ומתגשמת בבנין ארץ הנביאים." שם.
כנגד הלעג ל"אתה בחרתניק", אז"ר הופך את הבחירה מתואר־כבוד לתביעה מוסרית:
"השם 'עם נבחר'… איננו רק שם תפארת… אלא הוא מעמיס חובות גדולים… ומה שאפשר לסלוח לבן עם אחר, לא יסלח לך, בן עם הסגולה… הרבב על משי הוא יותר מאוס מאשר על ארג גס." אז"ר, "אתה בחרתנו", בן־יהודה read/50112.
והוא מפנה זאת ישירות אל "הנוער העובד", שעליו "להיות פאר האומה בכל דרכיכם… קשורים בקשר אחוה עם כל העובדים ועם כל ישראל".
במאמר אישי ונוקב אז"ר מסרב לעורר שנאה, אפילו במנצלים ראה "עבדי המצב", וקובל על "שנאת חנם… פשוט מפני שאני לא אתה ואתה לא אני". התרופה היא התאחדות והתקווה, וחתימתו היא מן החזקות שכתב:
"השטן מראה את הדרך הקצרה – יאוש ובחילה בחיים, ואלהי ישראל קורא ואומר: ובחרת בחיים! ברכתי לך, הנוער העובד, ביחוד בארץ־ישראל." אז"ר, "ובחרת בחיים!", בן־יהודה read/50110.
ארבעת המאמרים הם קשת אחת: הנבואה היא נשמת האומה (גדרי הנבואה); העובד העברי בארץ הוא יורשהּ החי (יורשי הנבואה); הבחירה אינה גאווה אלא חובת מופת מוסרי (אתה בחרתנו); וכנגד הייאוש, "ובחרת בחיים". כך נארגים אצל אז"ר דת, מוסר, ציונות ועבודה לחוט אחד.