באספה שבה צעיר ביקש לעבור לאידיש "כי קשה לו הדיבור העברי", נזכר אז"ר במשל הרב מאפטא והאיכר שעגלתו שקעה בבוץ ("יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה"). מסקנתו:
"צריך לרצות באמת… ואז תַרצה בעברית, ויפה תרצה, וגם אם תהיינה איזה פגימות בהרצאה, העיקר לא יחסר. כי עיקר העיקרים היא השלטת השפה… קשה, קשה, אבל עם הרצון באה גם היכולת." אז"ר, "בשאלת הלשון", "קונטרס", אדר תרפ"א (1921); פרויקט בן־יהודה.
וכשיראו עולי הגולה ש"יושבי ארץ־ישראל אוהבים את שפתם באמת ומוסרים את נפשם עליה", יתאמצו גם הם, "לבנות את שממות ארצנו ולהחיות גם את שממות שפתנו".
במאמר "שפת ישראל" מציג אז"ר את העברית כאוֹר נצחי וכקודש:
"נר תמיד היא השפה העברית, היא מאירה את דרכנו מימות אברהם אבינו עד היום… שפתנו היתה לנו לא לכלי תשמיש… אלא היתה לנו גם כשהיא לעצמה סגולה יקרה – לשון הקודש." אז"ר, "שפת ישראל", "כתבים מקובצים"; פרויקט בן־יהודה.
נגד מי שהכריזו על מות העברית מביא אז"ר משל עוקצני, סגן הצבא הסופר את החללים: "אני לא מתי!" קורא הפצוע, והסגן: "דום, טפש! השררה יודעת יותר ממך". וכך, לדידו, נהגו השלטונות הסובייטיים (לונצ'רסקי והיבסקציה) שהכריזו על מות העברית. תשובתו:
"קברנים רבים קמים עלינו בכל דור ודור ופוסקים: מת העם העברי, מתה השפה העברית, ואנו מוסיפים לחיות על אפם וחמתם ומלאי תקוה לחדש ימים כקדם." שם. (ההקשר: דיכוי העברית בברה"מ בשנות ה-20 בידי ה"יבסקציה".)