הרצון בא פתאום, בלי הסבר, ואז"ר אינו מסתיר את הזרא שבו:
"פתאום בא החפץ בלב רבים מהמתפללים, וביחוד בלב אבי וזקני ודוֹדַי, להחליף את נוסח אשכנז בנוסח חב"ד… גם איש מהם לא ידע במה נבדל לרעה הנוסח המקובל… אם כן למה מאסו בו? איני יודע." אז"ר, "מחלוקת 'לשם שמים'" (פרקי זכרונות), בן־יהודה read/20425.
ומכאן מלחמת־עמדות אבסורדית: כל סיעה רצה לחטוף את ה"עמוד" ולקבוע את הנוסח; מי שהקדים, מָשל, והשנייה נאנסה לחדר הצדדי. "ביחוד היתה המלחמה קשה בשבת". וה"שקצים" הקטנים, אז"ר ביניהם, הצטיינו בקריאה בקול.
האירוניה התיאולוגית של אז"ר נוקבת, ובכל זאת אינו פוסל את כנוּת המתפללים:
"אלא מפה קוראים 'נקדש' ואלה מפה קוראים 'נקדישך', והקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ונהנה, כביכול הנאה מרובה, ואומר: 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!'…" שם.
"וחלילה לי לומר שהאנשים… היו ריקים ופוחזים, שענין התפלה היה לשחוק בעיניהם. חס ושלום!… אלא שהם לא הרגישו שמחללים בזה את קדושת התפלה. רבה היתה הפראות…" שם. שני הצדדים מאמינים בכל לבם, וזו בדיוק הטרגדיה.
הרגע האנושי: החזן הזקן שלא יכול עוד "לחטוף את העמוד", וגלה אל בית־מדרש אחר בקצה העיר. הילד אז"ר חש חמלה:
"בלבי הרך התעורר רגש של חמלה והשתתפות בצערו של הזקן הזה, שלא מצא מנוחה בבית שבו התפלל הוא ואבותיו כל ימיהם!" שם. (זרע החמלה שיהיה לסימן־ההיכר של אז"ר; ראו "לאדי, חסידות, ציון וחמלה".)
הסוף: החסידים בנו בית־מדרש משלהם, דווקא על מקום ביתו של בעל ה"תניא" (שהיה אז של ר' בנימין־חיים השתדלן), "וסוף סוף ניצח הנוסח החב"די… נצחון גמור".
זהו אחד המסמכים החשובים להבנת אז"ר. כאן, בילדותו, ראה כיצד ריב "קדוש" על לא־דבר, נוסח תפילה, קורע קהילה שלמה, כשהמציתים הם אנשים כנים (ומשפחתו שלו!). מכאן צומחת סלידתו רבת־השנים מן ה"פירודים": התייצבותו במאורע ברנר נגד הוועד האודיסאי, "על המסכסכים", "כולנו יהודים", ואפילו אקוסטא ואברהם, שכולם שבים אל אותו עיקרון: "אחדות האומה… ואי אפשר לתת לסתירות להביא לידי פירוד בין אחים". הילד שראה את מלחמת הנוסח נעשה לאיש שתבע אחדות.