בניגוד לדימוי המקובל, ראש־השנה בלאדי היה חג של שמחה ודביקות. אורחים זרמו מקצוֹת המדינה אל הרבי; הרבי, לבוש בגדי משי לבן, ניגן בניגון דביקות "עד כלות הנפש", תקע בעצמו בשופר, ובתשליך עשו החסידים "שלשלת ארוכה, שני קירות חיים".
"ימי ראש־השנה היו בלאדי, עיר מולדתי, לא ימים נוראים כלל אלא ימי אורה ושמחה יחד עם עבודת ה' ודביקות חסידית." אז"ר, "ראש־השנה בלאדי" (פרקי זכרונות), בן־יהודה read/19878.
וכאן תובנה סוציולוגית חמה, החסידות כעוגן הצלה לעניי העם:
"מי שיודע את המצוקה הנוראה שהיתה לישראל ברוסיה בימים ההם… יכול להעריך את עוגן ההצלה שהושיטה החסידות לעלובי עולם, כי השכיחה מהם את מרורות המציאות והרימה אותם לעולמות עליונים ששם אין גלות ועלבונות." שם. (השוו "לאדי, חסידות, ציון וחמלה".)
את המוסף אהב לשמוע מפי חזן עיירתו, "ישראל שבתיל'ס", מלמד צנום בעל קול ערב, שכוחו דווקא בצמצום:
"הוא לא היה שר, ורק מטעים את המילים, והמילים היו חודרות מאליהן אל התוך, תוך הלב." שם. (אותו אידאל "צמצום" שאז"ר שיבח אצל ביאליק; ראו "אז"ר המחנך".)
בשמעו את "מלכויות" ("מלכות בכל מָשלה"), אז"ר שומע סדר טבעי, יום ולילה, עונות, מחזור המים, שרק האדם קלקל. ומכאן ישר אל הגלות והאדמה:
"רק בני־האדם קלקלו את הסדר. והנה אנחנו בני־ישראל בגולה, זהו לא סדר. אנחנו צריכים לשבת בארצנו ולעבוד את אדמתנו. בעבודת האדמה הננו מכירים מלכות השמים… ומפני חטאינו גלינו מארצנו… ואנו סוחרים ומוכרים… מקלקלים את חוקי הטבע ובעצמנו מתקלקלים." שם.
זוהי בתמצית כל משנת אז"ר, העבודה החקלאית הכשרה כהכרה במלכות שמים, והגלות־המסחרית כעיוות, מושמעת כאן לא כמניפסט אלא כהדהוד של תפילת ילדותו.
ב"זכרונות" עולה האגדה (בראשית רבה ל"ט) על אברהם הבוחר דווקא בארץ שיושביה עובדים:
"ראה אותן אוכלין ושותין ופוחזין, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור… ראה אותן עוסקין בניכוש… בעידור… אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת." שם (בראשית רבה ל"ט, ח'), הבחירה בארץ העמלה כיסוד.
וב"שופרות" קול החזן נעשה תובע, לא מתחנן:
"די לישראל להתנוון בגולה, זמן הגאולה הגיע: 'תקע בשופר גדול לחרותנו, ושׂא נס לקבץ גלויותינו'… יבואו האובדים, יבואו!" שם. וחותם ב"היום תאמצנו", שבו "היינו רוצים לצאת אז במחול".