"משלשת האחים בני יחיאל שבליב (אחד מהם מנחם־מנדל, אבי אם אמי ע״ה) נתגדל בעשרו צבי שבליב… משפחת שבליב נחשבה למיוחסה בעיירתנו ובסביבתה." אז"ר, "ריב־משפחות", "פרקי זכרונות"; פרויקט בן־יהודה.
"מנחם־מנדל… אבי אם אמי" = אבי הסבתא של אז"ר מצד אמו. כלומר סבתו של אז"ר מצד אמו הייתה בת למשפחת שֶבֶליֶב, בתו של מנחם־מנדל שבליב, נכדתו של יחיאל שבליב. בצירוף לקו האב (ברוק) של אמו, מתקבלת תמונה מלאה של ארבעת הסבים:
משפחת שבליב הייתה אמידה ומיוחסת: צבי שבליב ("הרשל לֶשֶ'ס") החזיק בחכירה מ"הפריץ" את בית־היין, מסי הבשר והקרקע והטחנה (הון של כ-40–50 אלף רובל).
כאשר נטל מיכל פינברג ("מיכל יודק'ס") את החכירה מידי צבי שבליב, התלקחה מחלוקת. משפחת שבליב היורדת ניהלה נגד פינברג מסע "רדיפות מוסריות":
"על ביתו של פינברג נמצא בכל יום רשום… 'מצ״ה' – ראשית־תיבות: 'מיכל צורר היהודים'… בכמעט כל בתי־הכנסת היו מדליקים אחרי התפלה נרות שחורים וקוראים בצבור בתהלים מזמור ק״ט" (קללות) שם. (כן הוכרז עליו "חרם של האדמו"ר הזקן".)
פינברג חלה ומת; אך גם משפחת שבליב לא נרפאה, ביתה הגדול חרב. לבסוף נתפייס הזקן צבי שבליב עם בני פינברג, ובכל ערב שבת נשא מביתם בקבוק יין כמתנה לכבוד שבת.
בהערת שוליה מספר אז"ר ששוחח על "חרם האדמו"ר הזקן" עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביפו, שהשיב לו באנקדוטה מווילנה (המגיד שנעל את העשיר אפאטוב בחדר עד שיחלוף מועד החכירה). עדות נוספת לקשר אז"ר–קוק (ראו "ארכיון המכתבים ורשת הקשרים").