"שריה הסופר" חשב תמיד שר' ליב הוא "מעשיה… בדותא", עד שבארץ נפגש עם איכר שזהותו מתבררת:
"– הלא זהו ר' ליב המלמד, שותפו של ר' מנדלי מוכר ספרים… הוא ביקש להתנחל בארץ־ישראל, ובמרץ ועקשנות שאין דוגמתם הגיע סוף סוף למטרתו, והנהו עכשיו אכר בעל־הבית." אז"ר, "בדרך התחיה, ר' ליב המלמד", בן־יהודה read/43897.
כוח הרצון של ר' ליב הוא לב הסיפור: "אבני הנגף אינן נראות לי… מרחוק מאירה לי המטרה ככוכב נוצץ ומשכתני, ואני נחפז ורץ, נופל וקם, נופל וקם".
ר' ליב מתעקש לדבר עברית בלבד, ואף שינה שמו מ"ליב" ל"אריה":
"אנחנו צריכים לבער את הז'רגון מתוכנו מכל פינה כחמץ בערב פסח… התנאי הראשון לקיום העם הוא השפה. בזמן שיש לנו שפה שלנו הרי אנו עם, ואם לאו – הננו גרועים מצוענים." שם. ולמלעיגים על עבריתו השבורה: "כבר נצטוינו בשולחן ערוך סימן א', 'ואל יתבייש מפני המלעיגים עליו'." (ראו "בעד העברית".)
תיאור המעבר מ"כעיורים" אל האיכרות נחתם בתפילה שר' ליב נושא על המעדר, וגוף משנת אז"ר עליה:
"'תנה בי כוח לעבוד את האדמה הסגולה, אשר בחרת לעם סגולה… שלא יאמרו נרפים אנו'… והנה זה פלא: ככל אשר הוספתי לעבוד, כך הרגשתי שהעבודה נעשית יותר קלה. המעדר כבר נשמע לי, כאילו מתרומם מאליו." שם.
ועל הצעירים הפועלים, בלשון יום־הכיפורים: "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וגם כולם קדושים!".
בחלק השני, מכתב מ"ר' ליב" אל שריה, שומר את תגובתו להצהרת בלפור בעודו בדגניה:
"הדקלרציה של בלפור מצאה אותי בדגניה. היא הממה אותי!… אחרי גלות ארוכה־ארוכה, שחורה־שחורה של אלפי שנים, באה ממלכה אדירה והכריזה: ארץ־ישראל לעם ישראל!" שם, "מכתב מר' ליב המלמד לשריה הסופר".
ומכאן אל השליחות: התעודה היא "לגשם בפועל את מה שהורו אותנו נביאנו… להיות לאור גויים לא רק 'בספר' אלא גם במעשה", על יסוד עבודה עצמית ומוסר. וקריאתו: "אנו יכולים להיות או מעולים מכל העמים או שפלים מכל העמים, אבל לא להיות ככל העמים".
זו אינה עדות היסטורית אלא סיפור־מגמה: אז"ר לוקח דמות ספרותית מפורסמת של כישלון (ר' ליב של מנדלי) והופך אותה לסמל הניצחון, ובכך אורז בבדיון אחד את כל עיקריו: כוח הרצון, קנאות העברית, קדושת העבודה, והשליחות המוסרית הלאומית. יש לקרוא אותו כאמנות מגויסת, לא כתיעוד.