עם כניסת תורכיה למלחמה (תשרי תרע"ה), נתיני מדינות האויב, ובהם כמעט כל היהודים, נחשבו לשבויים או לגירוש. תורכיה הציעה נתינות עותומנית, ואז"ר נרשם, אך בלי תרבוש:
"תרבוש אמנם לא קניתי, קשה היה עלי לשית עלי את הכיפה האדומה עם הזנב השחור. אבל אמרתי בלבי שאפשר להיות עותמני גם בלעדי התכשיט הזה…" אז"ר, "מהעבר הקרוב", פרק א, מתוך "כתבים מקובצים" (תרצ"ה); פרויקט בן־יהודה.
השלטון התורכי ביפו, חסן־בק ובהא אלדין, "שתי חיות טורפות", הנהיג אימה: מלקות, תליות ושוד. ואז באה הגזרה הקשה מכל:
"הציונות היא בגידה במלכות… ועל כן מי שימצא אצלו בול (מרקה) ציוני מות יומת." שם (לשון הפקודה התורכית). אז"ר מדגיש: "הדברים האלה אינם אגדה אלא מעשים שהיו".
בעקבותיה: חיפושים בתל אביב (מצור על השכונה 9:00–15:00), הסרת שלטי הרחובות העבריים, גירוש מנהל הגימנסיה ד"ר מוסינזון, וגירוש בן־צבי. הדגל הציוני הוסתר "כמו אחרי כלי תותח".
על רקע הרעב, הארבה וקריסת המטבע, הראו יהודי יפו כושר התארגנות: חברת "מכלת" לייבוא חיטה, בתי מאפה ובתי תבשיל. בראש העסקנים עמד ר' אברהם לב (בן 70), שעליו נאמר "ר' אברהם לב כֻּלּו לב".
הפקודה באה ערב החג:
"ימים אחדים לפני חג הפסח תרע״ז באה הפקודה להגלות את יושבי יפו." שם, פרק ב ("גלות יפו").
אז"ר מבין מיד את משמעות הגזרה, ומאשים את ג'מאל פחה בכוונת השמדה:
"העתקת אוכלוסים, ובפרט זקנים, ילדים ונשים ממקום למקום, זוהי העתקה מחיים למות." שם.
"ג׳מל פשה היה נאמן לשיטתו. הוא רצה בהשמדת התושבים, והגלות הוא כלי זין יפה להשמדה." שם.
אל מול האכזריות, ערבות הדדית: "רגש אהבת אחים פעם בלב הגלילים… מיהרו לבוא עם עגלות להוליך את הגולים לשומרון ולגליל", ויהודי הגולה שלחו כספים. אז"ר ישב כחודש וחצי בחדרה (שלוש משפחות בשני חדרים), ומשם גורש שוב, לסג'רה ולצפת. בדרך ראה לראשונה את הכנרת, וקונן על השממה: "רבים היו העמים שהשתדלו להחריב את ארצנו, אך מכולם הגדילו מושליה האחרונים".
בסוף תשרי תרע"ח, בפתח־תקוה, ניחתו שלוש גזרות כאחת, גלות, חשד־ריגול, ובריחה מהצבא. הפחה הסית את הערבים והבדואים:
"הזהרו מפני אלה. האבק שעל נעליהם הוא סם מות. אנו נתנו להם כרמים יפים, שדות פוריים, והם מרגלים, מוסרים אותנו בידי אויבינו." שם, פרק ג ("הגלות השלישית"), דברי הפחה ברמלה.
אז"ר בחר לצאת בראש הגולים, גלותו השלישית: "מיפו, מחדרה ועכשיו מפתח־תקוה…". אחרי מסע רכבת מטלטל (קרון מנותק בטול־כרם, ניצוצות ששרפו בגדים, סירה בלילה על הכנרת), הגיע לטבריה, ושם נעצר בלא עוול ונכלא בסריה:
אז"ר היה עד לעינוי צבי ניסנוב (חבר "השומר") ולמלקות באסיר אחר אסיר. בתא הכללי היו "מטובי אחינו, מהעסקנים ומהפועלים, העובדים את אדמת אבותינו… כולם נחשבו לפושעים":
"אמרו לי, כי אתמול היו בחדר הזה כמאה ועשרים אסורים, כל נכבדי העדה." שם.
"האדם הוא כסמרטוט, רוצים זורקים אותו הנה, רוצים זורקים אותו שמה… ואתה בן אדם בלום פיך וסבול." שם.
אז"ר וחברו שוחררו ("לכו לבתיכם"), אך אחרים, שנשלחו לנצרת ולדמשק, עונו קשות; "מהגולים מתו בדמשק ארבעים ושנים איש".
באותה תקופת גלות, באמצע "ימי התבערה של המלחמה העולמית", הוזמן אז"ר לשבת בדגניה, "המושבה הקומוניסטית הראשונה שבארץ־ישראל". התיאור הוא מההפכיים בכתיבתו:
"בתוך ים הדמים שמסביב עומדת לה דגניה כאי בודד ושקט, שעליו עובדים קבוצה של צעירים וצעירות עבודת שלום במעדר ובמחרשה… לבנות את נשמות ארצנו." אז"ר, "שבת אחת בדגניה", מתוך "כתבים מקובצים"; פרויקט בן־יהודה.
הוא רואה בעבודת הצעירים התגשמות נבואת ישעיהו ("וגר זאב עם כבש"), "הזאב הצבאי… נכנע מהדר גאון העבודה השלֵוה, היוצרת". וצעירי דגניה, בראשות יוסף בוסל וברוח א. ד. גורדון, "במסירות נפש דאגו… למגורשים". הביקור חתום בשובו: "ביום י״ד תשרי התרע"ט באה הבשורה, כי צבאות אנגליה דרכו על אדמת הגליל… ותיכף אחר הסוכות שבתי ליפו".
בתוך הסבל, בשורת הגאולה. אז"ר, שראה רעב, עינויים ואף התאבדויות של "נשמות עדינות" בקרב הצעירים המיואשים, כותב על הרגע שבו הכל התהפך:
"שמחנו רק כאשר נודע לנו שסוף סוף נגאלו אחינו יושבי יהודה, ובשמענו את הדקלרציה של ממשלת אנגליה ע״ד השבת ארץ־ישראל לעם ישראל. כל מה שסבלנו ונסבול כאין הוא נגד האור הגדול של הגאולה." אז"ר, "מהעבר הקרוב", פרק ד ("בטבריה ובסג׳רה"). הכוונה להצהרת בלפור (נובמבר 1917).
הפרק נחתם בברכה למורי הגליל שהמשיכו ללמד בתוך הרעב והגזרות: "ברוכים תהיו לה', מורי ישראל!".