מניע התרגום היה לאומי־לשוני: להחזיר יצירה יהודית מן הגרמנית אל העברית:
"צער גדול לראות שספר שכזה – ספרנו – כתוב לועזית, בשפה הגרמנית שאין עמנו ברֻבו זקוק לה, ובקנאתי נגשתי בכחותי החלשים, להשיב את העטרה ליושנה, ולעשותו לספר עברי לא רק בתכנו, כי אם גם בשפתו." אז"ר, "אגדות התנאים, הקדמת המתרגם" (דביר, תרפ"ב); פרויקט בן־יהודה.
זוהי אותה קנאוּת לעברית שביסוד כל פועלו (ראו "בעד העברית").
אז"ר מצייר את בכר (תר"י–תרע"ד / 1850–1913) כענק רוח שהקדיש 25 שנה ל"אגדת התנאים והאמוראים". ומה שהוא משבח בו הוא בדיוק אתוס־האמת שלו עצמו:
"וכל מה שכתב חתום בחותם הענוה והצניעות… חוקר ובוחן ופוסק חפשי, מתרחק מהשערות רחוקות ואינו בוש לומר לפעמים: לא ידעתי." שם (על בכר).
זהו אותו עיקרון שאז"ר ניסח בהיסטוריוגרפיה שלו (ראו "אז"ר ההיסטוריון"), והוא לב המתודולוגיה של מאגר זה: עובדה רק עם מקור; להימנע מהשערה; ולומר "לא ידעתי" / "לא מתועד".
הפרט המכונן בהקדמה, מתי וכיצד נעשה התרגום:
"את החלק הראשון תרגמתי בימי גרוש יפו בצפת ובטבריה (תרע"ז תרע"ח), ואני מודה לה' שהזמין לי בימים ההם את העבודה הזאת, שהיתה שעשועי ולא נתנה לרוחי לשקוע בתוך ים הבלהות שסבבנו." שם. החתימה: "בשבתי בירושלים, ער"ח תמוז תרע"ט" (1919).
התרגום היה עוגן רוחני בתוך אימי הגירוש (ראו "גלות יפו"): בעוד אז"ר נע בין צפת לטבריה כפליט, עמלו על בכר היה לו מפלט מן "ים הבלהות".