בסוף מרץ 1917, ערב פסח תרע"ז, הקריא הקַיְמָקָאם (מושל המחוז) של יפו בסראיה צו רשמי לגירוש כלל תושבי יפו ותל אביב. עיקריו, כפי שמתעדים המקורות:
כל התושבים מצֻווים לעזוב מיד וללכת לכל מקום שיחפצו, אך נאסר עליהם לפנות לירושלים ולחיפה. מהצו הוחרגו איכרים שזרעו שדותיהם, פועלי היקב בראשון לציון, ומורי ותלמידי מקווה ישראל. הביצוע היה מיידי.
מקור גור אלרואי, "גירוש יהודי תל אביב–יפו אל הגליל התחתון, 1917–1918" (OrientXXI).
אף שרשמית כוון הצו ליהודים ולערבים כאחד, בפועל, מתעד המחקר, הופל בעיקר על היהודים: הערבים מצאו דרך לשוב לבתיהם תוך ימים, ונתינים זרים הורשו להישאר, אך לא היהודים שביניהם. זה תואם בדיוק את עדות אז"ר על "השמדה" באמצעות גלות. למחרת הצו פרסם מאיר דיזנגוף קריאת חירום ליישובי הגליל:
קריאתו של דיזנגוף (27.3.1917): היישוב היהודי ביהודה נגזרה עליו גזרת גירוש; על יישוב הגליל, שעודנו מחוץ לאזור האסון, מוטלת חובה היסטורית להיחלץ לעזרה ולהכין מיד אמצעי הובלה רבים לקליטת הגולים. תמצית מכתב דיזנגוף אל הסתדרות מושבות הגליל (בתרגום ובתמצית), הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) J-90, תיק 141, אצל גור אלרואי.
שיעור התמותה שתיעד המחקר מאשש את "העתקה מחיים למות" של אז"ר: 430 מגורשים (כ-18%) מתו בגליל התחתון, וכ-25% מכלל המגורשים בארץ. אצ"מ L2, תיק 191
צו 1917 לא היה בודד. המחקר מתעד מסכת גזרות עותמניות שאז"ר חי בתוכן:
• גירוש יפו, דצמבר 1914: מושל יפו ציווה לגרש יהודים שלא קיבלו נתינות עותומנית (רבים מהם נתיני גרמניה). בהתערבות השגריר הגרמני ון וַנגנהיים והשגריר האמריקני מורגנתאו, הגירוש הושהה, וזרים הורשו להישאר ולהתעתמן.
• הקמפיין נגד הציונות: השלטון ראה בציונות בגידה. עדות אז"ר על הפקודה "מי שימצא אצלו בול (מרקה) ציוני מות יומת" משתלבת בתיעוד הרחב של מסע ההשמדה התרבותי, חיפושים, החרמת דגלים וספרים, הסרת שלטים עבריים, וגירוש מנהיגים (מוסינזון, בן־צבי).
• אוקטובר 1917, פרשת הריגול (ניל"י): חשיפת רשת הריגול הפרו־בריטית הציתה גל מאסרים ועינויים, בדיוק מה שאז"ר ראה בכלא טבריה. רק התערבות גרמנית בכירה (הגנרל פון פלקנהיין, שנטל מג'מאל פחה את הפיקוד) בלמה הסלמה נוספת.
בסוף המלחמה התהפכה המגמה הרשמית. ב-12 באוגוסט 1918 מסר הווזיר הגדול טלאת פאשא הצהרה רשמית בשם הממשלה העותמנית, מעין מענה ל"הצהרת בלפור" הבריטית (נוב' 1917):
"מועצת השרים החליטה זה עתה… להסיר את כל האמצעים המגבילים על הגירה והתיישבות יהודית בפלשתינה (א"י)… אני מצהיר שוב על אהדתי להקמת מרכז יהודי דתי ולאומי בפלשתינה (א"י) על ידי הגירה והתיישבות מאורגנות היטב… ומוכן אני להעמיד מפעל זה תחת חסות עליונה של האימפריה העותמנית." הצהרת טלאת פאשא, נמסרה ללאופולד פרלמוטר, קונסטנטינופול 12.8.1918; הארכיון המדיני של משרד החוץ הגרמני (PArchAA) R14144. אצל W. G. Schwanitz, "The Ottoman Balfour Declaration", Middle East Quarterly (2018). מסמך רשמי
ההצהרה באה מאוחר מדי, כחצי שנה אחרי הכיבוש הבריטי וכ-80 יום לפני כניעת תורכיה (30.10.1918), ולא היה לה תוקף מעשי. אך כמסמך היא יוצאת דופן: המעצמה המוסלמית הגדולה בעולם הכירה ב"לאום היהודי" ובזכותו לתחייה לאומית בארצו.
עדות אז"ר ממוקמת בין שני מסמכים רשמיים: צו הגירוש (מרץ 1917) בפתח, והצהרת טלאת (אוג' 1918) בסוף, ובאמצע הצהרת בלפור (נוב' 1917), שאותה שמע אז"ר בטבריה כ"אור הגדול של הגאולה". המסמכים הרשמיים מאששים את שתיעד מפיו: גזרה, השמדה־בגלות, והיפוך הגורל.