כנגד מגמת פרישה של חוגים חרדים, אז"ר, שגדל בבית חב"ד, מסרב להוציא יהודי כלשהו מן הכלל:
"אנחנו חושבים את כל יהודי, חרד או שאינו חרד, שהוא אחינו… ואפילו את הרב חיים זוננפלד גם כן לא נוציא חלילה מן הכלל… ואם הוא לא יעמוד בשורותינו… בניו ונכדיו בודאי שיהיו עובדים יחד באדמת אבותינו ובשם יהודי ידגלו." אז"ר, "לאחינו החרדים" ("דבר", תרפ"ה/1925), בן־יהודה read/43887.
"שובו, בנים שובבים, שובו אל עמכם ועבדו עמנו שכם אחד להקים את חורבות ירושלים. אנחנו לגריזים לא נלך ואתכם לא נתן ללכת לגריזים." שם.
ההמון, אומר אז"ר, צמא לנס גלוי כדי להאמין ("וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו"); אך הנס האמיתי הוא דווקא הצמיחה השקטה והטבעית:
"מי שמסתכל בעין בוחנת יכול לראות גם במעט הזה שנעשה נסי־נסים: עם תלוש חוזר ומתערה בקרקע שלו, צעירים אינטיליגנטים… מוסרים את נפשם על תחית עמם וארצם… וכי לא נס מן השמים הוא?" אז"ר, "על הנסים" (אדר תרפ"ו/1926), בן־יהודה read/43890.
"פקח עיניך, עמי, וראה את הנסים והנפלאות שנעשים עכשיו, והאמן כי יד ה', ימין החסד הרוממה, נטויה לעזרתך ולברכך בדרכך ציונה." שם. (וגם כאן: "הֶמְיַת כנסת־ישראל, זו נשמת האומה", ראו "יורשי הנבואה".)
בעמדה לאומית מובהקת, אז"ר יוצא נגד צעירים שביקשו למחוק את המילה "העברים" מ"הסתדרות העובדים העברים" ולהפכה לבין־לאומית. כאן עמדתו דורשת קריאה מאוזנת: הוא מתנגד לטשטוש הזהות, אך באותה נשימה תומך בשותפות עם השכנים הערבים ואף מזכה את תרבותם:
"אינני אומר, חלילה, שאיננו צריכים לבקש קשרי שותפות עם השכנים הערבים. יושבים אנחנו יחד עמהם על טריטוריה אחת ויש לנו הרבה ענינים משותפים, אבל לא נטשטש את עצמנו… באחדות של עמים חיים אנו רוצים… יחד עם שאר העמים ברֵעות ובשלום, אבל בשום אופן לא לותר על עצמיותנו." אז"ר, "הדוחקים את הקץ" (כתבים מקובצים, תרצ"ה), בן־יהודה read/50108.
הוא אף קוטל את הבורות בתרבות העברית שלנו עצמה ומכיר בעוצמת התרבות הערבית: "הערבים… חזקים בתרבותם, אלא שאנחנו איננו יודעים ממנה כלום". הקשר 1920s
שלושת המאמרים הם הגנה אחת על אחדות העם וזהותו, מול שלושה איומי פירוד: פרישה דתית, ניתוק חסר־אמונה, והתבטלות בין־לאומית. בכל שלושתם אז"ר אינו כופה אלא מושך באהבה: "כולנו יהודים, ואפילו את… לא נוציא חלילה מן הכלל". זה אותו עיקרון של "כנסת ישראל" כנשמת האומה (ראו "יורשי הנבואה").
אך אז"ר אינו תמים: הוא יודע שאחדות־יתר, היתוך מוחלט, חונקת. במשל מדרשי הוא מספר שנשמות אדם וחוה ביקשו לרדת לעולם צמודות זו לזו ולא להיפרד; הקב"ה הזהירן, ובכל זאת מילא בקשתן וחיבר את גופותיהם, אך מהרה התברר שאי אפשר כך:
"יש לפעמים שאדם צריך דוקא לבדידות… והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם… אז צעקו לה': אנא הַפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות." אז"ר, "על האיחוד והנסירה" ("הפטרה", תרפ"ח), בן־יהודה read/28085.
וה"נסירה", הניתוח המפריד, נמסר ל"מלאכי חבלה" ש"נסרו בלי רחמים", "אבל נחוץ מאד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון". הלקח המעודן: אחדות־אמת אינה מחיקת היחיד אלא קישור של נבדלים, בדיוק כשם שאז"ר מושך פנימה "באהבה, לא בכפייה".