מיד לאחר מאורעות תרפ"ט מודה אז"ר שהוא מבין את הזעם ואת פסוק הנקם ("אשרי שיאחז ונפץ…"), אך מציין ש"בני ישראל… למעשה לא הגיעו לידי מדת נקמה שכזו מעולם". הגבורה האמיתית היא אחרת:
"אנו צריכים להתגבר בגבורה עליונה לחיות, ודוקא פה בארץ מולדתנו… לבנות מה שהחריבו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה… גבורה עליונה דרושה לנו, לאהוב את כל הנברא בצלם אלהים." אז"ר, "גבורה עליונה" ("דבר", כ"ח אב תרפ"ט/1929), בן־יהודה read/44033.
ובמיוחד, וזהו לב המאמר, סירובו לשנאה גורפת, אפילו אחרי טבח:
"וגם שנאת עמים נסיר מלבנו, נזכור תמיד בתודה את חסידי אומות העולם שהגנו עלינו וגם חרפו נפשם בעדנו. לא כל הנוצרים ולא כל המושלמים חייבים באסוננו… 'אם אמצא בסדום עשרה צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם'. זוהי מדת אברהם, אבי החסד והרחמים." שם. (השוו "מוסר, קדושת החיים".)
בעיצומם של ימי תרפ"ט ("אבדן כמאה ושבעים נפש"), בעוד מסיתים מכל צד, אז"ר מצביע על דרכו השקטה של הנוער העובד, לא נקם אלא בניין. הוא מצטט את שירת הצעירים ב"במעלה":
"הבוז לרשע, ליד הפורעת! / לא ירתיענו פגיון השודד, / לא נפרוץ בילל ובקינות / וגם לא בנקם נשקיט זעמנו הלוהט – / אנו לעבודה, לעבודה להגנה ולשלום." מצוטט אצל אז"ר, "צא ולמד!" ("דבר", אלול תרפ"ט/1929), בן־יהודה read/44039.
וזה תפקיד האדם בעולם, מסכם אז"ר: "עבודה, הגנה ושלום". למרות הסבל ("אין מעיל חם, הנעלים קרועות, מנת הלחם דלה… וחלילה מלזוז ולברוח"), הצעירים "מתגברים וממשיכים לעבוד יחד". "אשרי העם שככה לו!"
על זכר תל־חי כותב אז"ר שאין צורך לצַוות עליו, הוא "רשום בלבנו לזכרון בל ימח". הצעירים ילכו בדרך הגיבורים. ולצד תקוות השלום, כבוד ההגנה:
"כל חפצנו… כי יתנו לנו לעבוד את עבודתנו הכשרה… בשלום ובידידות עם שכנינו מבני העמים האחרים. אבל אם חס וחלילה נבוא לידי נסיון, ידע כל העולם, כי לא 'צאן לטבח יובל' אנחנו, אלא יודעים גם לעמוד בקרב להגן על עצמנו ועל כבוד עמנו." אז"ר, "זכרון לדורות" ("במעלה", אדר תרצ"א/1931), בן־יהודה read/44040.
בשלושת המאמרים אז"ר מחזיק את שני הקצוות יחד: כבוד ההגנה ("לא צאן לטבח") מזה, וסירוב לשנאה ולנקם ("לאהוב את כל הנברא בצלם אלהים", "חסידי אומות העולם") מזה. הנוסחה שלו: "עבודה, הגנה ושלום". גם אחרי טבח, לא לאבד את הצלם. זוהי "גבורה עליונה".