אז"ר מתאר את הרמב"ם כסינתזה של אמונה ופילוסופיה ("הצד השוה שבהן – כבישת היצר"), ואת סגנונו המהוקצע של "משנה תורה", אך מצביע על הרגעים שבהם "הלב העברי הגדול הזה מתחמם". הוא מצטט מהרמב"ם דווקא את מה שיקר לו:
"הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם." (רמב"ם, הל' שבת) · ועל המלחמות: "כמו עדת כלבים שנלחמים על הנבלה", "הבין היטב בטיב המלחמות… וידע את מטרתן השפלה." אז"ר, "הרמב"ם", "שרטוטים היסטוריים"; פרויקט בן־יהודה.
אז"ר אף מבקש לחלץ את הרמב"ם להמון, "ראוי להיות ספר תמידי על שלחן כל יהודי", ומגן עליו מעלילת שוא (שכביכול המיר לאסלאם): "היא עלילת שוא", שוב אתוס האמת שלו (ראו "אז"ר ההיסטוריון"). "ממשה עד משה לא קם כמשה."
בשרטוט נועז אז"ר מציג את ברוריה כאישה שפרצה את גבולות זמנה:
"מצינו אשה אחת… שהצטיינה בעוז רוחה וגם יצאה מן הספֵירה המצומצמת, הגובלת את האשה, ועלתה בידיעת התורה להיות כאחד מבעלי ההלכה." אז"ר, "ברוריה אשת ר' מאיר", "שרטוטים היסטוריים"; פרויקט בן־יהודה.
אז"ר דוחה במפורש את אגדת הלעז על נפילתה כהשמצה חסרת יסוד, שנועדה להעניש אישה לומדת:
"זוהי אגדה, שבודאי אין לה כל יסוד, אלא שבאה להבאיש את זכרונה של ברוריה, שהעיזה לחשוב, שגם לנשים יש דעה קבועה, ואין לזלזל בה." שם.
עמדה זו עולה בקנה אחד עם הגנתו על כבוד האישה במאמריו בני־הזמן (ראו "מוסר, צדק חברתי", "רחמנות").
שרטוט מרטירולוגי: אדיל מלבוב, עשירה ובעלת־חסד, הופללה בעלילת דם (כומר ומשרתתו טמנו ילד מת תחת מיטתה). כדי להציל את הקהילה נטלה את האשמה על עצמה:
"אכן מצא אלהים את עוני: אנכי שחטתי את הילד הזה, אנכי לבדי, איש לא היה עמי." אז"ר, "אדיל בת ר' משה", "שרטוטים היסטוריים"; פרויקט בן־יהודה.
וכשהוצע לה להמיר את דתה כדי להינצל, סירבה במסירות נפש:
"עבריה נולדתי ועבריה אמות!" שם. (לפי הסיפור נקברה בלבוב; על מצבתה: "שקדשה את השם ומסרה את נפשה… כ"ז אלול שנת ה' ת"ז" / 1647.)