אז"ר מסרב לבכות, וכמנהג החסידים בזכר צדיקיהם, בוחר לשמוח:
"לא בשביל להתאבל עליו באתי להזכירו… ומעלתו החסידית של אהרון דוד גורדון היתה השמחה שהיתה שרויה בו. למרות כל היסורים והמכאובים… השמחה לא פסקה ממנו." אז"ר, "ליום השנה של א. ד. גורדון", "קונטרס", תרפ"ה (1925); פרויקט בן־יהודה.
שמחתו של גורדון לא הייתה אופטימיות לעתיד אלא שמחה בהווה, ובעבודה היוצרת ראה אידיאל מוסרי מטהר:
"האדמה היקרה, העזובה, הנשמה מטוהרת בעבודתו… ואהרן דוד מרגיש כי גם הוא מטוהר מכל מיני הגלות, מכל הפסולת של ההשחתה העירונית, והוא מתעלה ומתקדש." שם.
וגורדון לדידו לא היה איכר בלבד אלא "איש הספר", שספג "מ'חובות הלבבות' ומטאגורה, מהרמב"ם ומטולסטוי, מר' יהודה הלוי ומגיתה". אז"ר חותם: "מי שאוהב את אהרן דוד גורדון נוחל גם כן משהו… והמשהו הזה מי יודע ערכו!".
את אותו אתוס חווה אז"ר במו עיניו, בשבת בתל־מונד, במסיבת צעירים עובדים (שכירי יום, "עשרים גרוש ליום") ששרו ורקדו "שירי חסידים":
"והזקנה כאילו נעלמה ממני, שבתי רגע לימי עלומי, לימי החלומות הטובים שחלמתי על ארץ־ישראל הנעבדת בידי בני ישראל… אין לך, עם ישראל, להתבייש בצעיריך!" אז"ר, "שעה של עלית נשמה", "דבר", יולי 1932; פרויקט בן־יהודה.
היחס לגורדון לא היה הערצה עיוורת. עוד ב-1911 יצא אז"ר ב"מענה לחברנו ר' א. ד. גורדון", מאמרו "על הסתירות והנגודים", נגד מכתבו של גורדון "לאחינו הפועלים". גורדון טען שאסור לקבל מאחרים לא תמיכה, לא דאגה ואף לא מחשבות טובות ("אין לכם רשות לדאוג לנו…"). אז"ר דחה זאת בחריפות:
"הדברים האלה הם באמת נוראים… ראשית הכל – אחדות האומה… למעלה מהם מתנשא האידיאל של 'ישראל גוי אחד', ואי אפשר לתת לסתירות… להביא לידי פירוד בין אחים." אז"ר, "על הסתירות והנגודים" ("הפועל הצעיר", תרע"א/1911), בן־יהודה read/43898.
הוא מסגר זאת על רקע פרשת ברנר (ועד האודיסאי; ראו "אז"ר וברנר") ומחלוקת הרמב"ם בימי מסעי הצלב, כדוגמאות לפילוג פנימי הרסני, וחותם בעיקרון הקבוע שלו:
"תנאי להתגשמות הציונות הוא הטיפוח של רגש האחוה בכל לבבות בני ישראל… רק רגש האחוה, האמתי והעמוק, הוא ימעיט את הניגודים, יישר את הסתירות." שם. (השוו "כולנו יהודים, אחדות נגד הפירודים".)