אז"ר ממקד את הרוע במקום לא־צפוי: לא בעוול הכלכלי בלבד, אלא בכך שהרכושנות מבדדת את האדם וממלאת אותו חשד מתמיד. "הנשמה הטהורה" קיימת, אך הרכושנות חונקת אותה.
"הרכושנות רעה לא רק מפני שהיא מנצלת, משעבדת, אלא ביחוד מפני שהיא גורמת לכל אחד ואחד שיתבדל, שיתרחק גם מאחיו הרכושני כמוהו." אז"ר, "הרכושנות", "קונטרס", אדר ב' תרפ"ה (1925).
"'האדם הוא מדיני מטבעו' והרכושנות מכריחה את האדם לבדידות, לפחד מעין הרע… איך אפשר שיהיה קשר של קיימא בשליטת הרכושנות? יותר קל שיתאחדו האירלנדים עם האנגלים מאשר יתאחדו רכושנים מבני עם אחד." שם.
החידוד הפסיכולוגי: הרכושנות אינה נחלת העשירים בלבד. גם לקבצן יש "תרמיל" שהוא מקנא עליו, וגם אצל יראי השמים והחכמים פועלת אותה פסיכולוגיה. כך מסביר אז"ר מדוע שנאת־האחים לא פסקה למרות מוסר הנביאים.
"מדת הרכושנות שרויה לאו דוקא באלה שיש להם בתים גדולים... אלא גם באלה שאין להם כלום... 'הקבצן שונא את חברו הקבצן'. גם הוא, הקבצן, במדה ידועה רכושני: תרמיל יש לו והוא דואג שתרמילו יהיה מלא, והוא רואה בקבצן האחר מתחרה מסוכן." שם.
"גם חכמי־ישראל היראים והשלמים תמיד עומדים במלחמה זה כלפי זה. מוסר הנביאים והחכמים לחוד והפסיכולוגיה הרכושנית שבתוכם לחוד." שם.
וכאן הצעד הנועז, ובִיקורת עצמית כלפי מחנהו: גם הקיבוץ, אם הוא סגור בתוך עצמו, הוא בעיני אז"ר "קומונה רכושנית". זהו דיאלוג ישיר עם דבריו ב"על הקומונה העברית".
"גם בקומונות שלנו אין עוד שלמות האידיאל של הנבואה. הקומונה כל זמן שהיא סגורה הרי היא קומונה רכושנית, הדואגת לקיבוץ שלה, אבל אין בה עדיין משום התאחדות לאומית ומכל שכן התאחדות אנושית…" שם.
כדרכו, התיקון אינו מנגנון כלכלי אלא מהפך פנימי: "עקירת הרכושנות מהלב, כמו היבלית, עם כל שרשיה" היא לדעתו המשימה הראשונה של חלוצי ארץ־ישראל, "ואז יהיה מקום לרגש האדם־היהודי שבהם לצמוח ולפרוח". המאמר משלים את "על הקומונה העברית" ואת "כולנו יהודים": הרכושנות היא הצד האפל של אותו פירוד שאז"ר נלחם בו כל חייו, ומוסר הנביאים הוא התרופה.