אז"ר פותח בכבוד למאתיים העובדים שבחרו לבטל את ה"נטיה הפרטית" ולחיות באחווה. אבל הוא אינו מתעלם מן השחיקה: היצר הפרטי לוחש תמיד באוזן החבר, וזורע טינה.
"יש מאתים עובדים שבחרו לעבוד יחד בקבוצה. זאת אומרת לבטל את הנטיה הפרטית שיש לכל אדם בתור ירושה מדורות ראשונים, שכל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו, ולחיות יחד באחוה ורעות." אז"ר, "על הקומונה העברית" (מתוך "כתבים מקובצים", תרצ"ה).
"היצר הפרטי בא תמיד ומלחש לאזני החבר: אתה הנך מקדיש כל כוחך ופלוני מאיזו סבה מתרשל... ויש מקום להתנגדות, לטינא... ואז הנסיון נעשה קשה, הנפש מתמלאה מרירות ובא היאוש והבריחה…" שם.
התרופה אינה ארגונית אלא מוסרית: להגדיל את האהבה במעשים, להקפיד על עצמו ולא על החבר, ולהוכיח שהחיים משתפרים באחווה ולא בקנאה.
"נגד זה יש רק סגולה אחת: להעמיק ולהגדיל את מדת האהבה לא רק בדברים יפים, אלא בעיקר במעשים טובים, להקפיד יותר על עצמו... ולהיות סבלן גדול במה שנוגע לחבר, ולהביט תמיד על זולתו בעין טובה." שם.
"כי לא בהתחרות ובקנאה יגדלו וישתפרו החיים, כמו שמלמדים אותנו דורשי התועלת הפרטית, אלא דוקא על ידי אהבה ואחוה ועזרה הדדית." שם.
הוא מעמיד את "התועלת הפרטית", שדרכה סלולה ומוכרת (ומובילה למלחמות בין אדם לאדם ובין עם לעם), מול חיי הקיבוץ, שדרכם חדשה ובלתי־סלולה. כל חבר נדרש להילחם לא רק במכשולים החיצוניים אלא ביצר שמושך אותו אל "הדרך הסלולה".
"חיי הקיבוץ צריכים לטפול, דרכם דרך חדשה, לא סלולה ועליהם להלחם תמיד לא רק נגד המפריעים החיצוניים, כי אם כל אחד נגד היצר המושך אותם אל ה'הדרך הסלולה'. אל התועלת הפרטית." שם.
גם כאן ניכר חותמו: עמדה ציבורית הנשענת על תיקון הפרט והמוסר ולא על מנגנון; אמונה ש"אהבה ואחוה ועזרה הדדית" הן יסוד התחייה (כמו ב"אז"ר ותנועת העבודה" וב"כולנו יהודים"); וראייה מפוכחת שאינה מסתירה את הקושי, וחותמת בכל זאת באמון: "ומי שיש לו אמונה באידיאל בטוח הוא שסופו להתגשם."