הרשימה נפתחת בפנייה ישירה, כמעט תפילה, אל אילן זקן וחלול. אז"ר רואה בו לא עץ גוסס אלא בית חיים: עדת דבורים מקננת בו וממתיקה את ייסורי הזקנה שלו.
"שלום רב לך, אילן עתיק ימים, כסוי אזוב ונבוב בטן! רואה אני, כי רבים יסוריך, יסורי זקנה; אבל עדת דבורים עמלות קננו בך, והן ממתיקות לך את מרירות החיים." אז"ר, "האדם עץ השדה", פרקי זכרונות (תרצ"ה).
האילן מעורר באז"ר זכרון: זקנו האהוב, שאליו היה קשור "בכל נימי נפשי", בימים שהוא עצמו היה עוד "נטע רך". הדימוי נמשך, והזקן הופך לאילן שני, דל וצנוע, נושא בתוכו אוצר של דבש.
"הה, אילן! הנך מזכירני זקן אחד, זקני החביב, שאליו הייתי קשור בכל נימי נפשי, בימים שאנוכי בעצמי הייתי עוד נטע רך…" שם.
"כמוך, אילן, היה זקני דל וצנוע, וכמוך היה לו אוצר דבש מתוק. לבו־כורתו היה מלא חכמה מתוקה." שם.
הדבורים, ברשימה, הן מחשבותיו של הזקן: הן עפות אל מעבר לימים ולאיים, אל "הפרחים הנפלאים, שגם בסתיו אינם נובלים", ומביאות לו צוף של שלווה ושל תקווה.
"ומגן העדן תביאנה לזקני עסיסי טוהר, ואז זוהר של שלוה והשקט האירו פניו העדינים, הקמוטים; ותקות חיי־עד שעשעה את רוחו הזכה, הרכה." שם.
רוב כתיבת אז"ר היא עיונית, מוסרית או היסטורית. "האדם עץ השדה" מראה פן אחר: כתיבה לירית, אישית, שמרשה לעצמה דימוי מורחב ומוזיקלי. היא גם מצטרפת אל הזיכרון המשפחתי שהוא טיפח לאורך "פרקי זכרונות", ובמרכזו דמויות הסבים מלאדי.