גליקל בת ר' ליב פינקרלה החלה לכתוב את זכרונותיה בשנת תנ"א, אחרי מות בעלה האהוב ר' חיים מהמלן, "להפיג ע"י הכתיבה את צערה ויגונה בימי אלמנותה". הספר נחלק לשבעה "ספרים": ששת האחרונים מתארים את חייה ותקופתה, והראשון הוא כעין צוואה וסיכום של רעיונותיה הדתיים והמוסריים. אז"ר תרגם מן המקור היידי ("עברי־טייטש") לפי מהדורת ד"ר דוד קופמן (פרסבורג 1892).
"היא זכתה שכתב ידה נשמר אצל בניה ונכדיה עד שנתגלגל ובא אל הספריה הממלכתית שבמינכן... וכשבא הכת"י ליד הפרופסור הנלבב ד"ר דוד קופמן ז"ל נפל על המציאה והוציאו לאור כמו שהוא עם מבוא והערות. אנכי תרגמתי מהספר המקורי שהוצא לאור הד"ר קופמן ז"ל." אז"ר, "דבר מהמתרגם" ל"זכרונות גליקל", תל אביב כ"ד שבט תרפ"ט (1929).
הדיוקן שמצייר אז"ר בהקדמתו חורג מהצגת מחבר: הוא רואה בגליקל אשה לומדת ומאמינה, צירוף נדיר של פיקחון מסחרי ועומק רוחני.
"מתוך הספר הזה אנו יכולים לעמוד על אפיה של גליקל, שהיא נחשבת לסמל האשה העבריה במובן היותר נעלה: מסורה לבעלה, שוקדת על חנוך בניה הגשמי והרוחני, מכבדת את אבותיה, נזהרת בכל מעשה עָוֶל... אוהבת תורה וחכמה ותמימה עם ה' אלהי ישראל, כאחת האמהות." שם.
"היא לא היתה רק ספוגה יהדות מסביבתה הפטריארכלית, אלא היתה גם בת־תורה, יודעת את התנ"ך ואת האגדה התלמודית במקורם. ופקחית היתה להפליא. כל שבילי המסחר היו נהירין לה... היא ידעה לא רק חשבונות פנקסי המסחר, אלא גם חשבון־הנפש." שם.
בחירתו של אז"ר לתרגם זכרונות של אשה, ולהציגה כ"בת־תורה" וכ"סמל" רוחני, עולה בקנה אחד עם פן מוכר אצלו: בשרטוטיו ההיסטוריים הוא מגן על ברוריה הלומדת מפני הלעז הפטריארכלי, ומעלה את דמותה של אדיל (ראו "שרטוטים היסטוריים"). תרגום גליקל מצרף לכך עדות חיה של אשה כותבת מן המאה ה־17.
ההקדמה חושפת שתי הכרעות תרגום אופייניות לאז"ר. הראשונה, עריכתית: הוא העביר את הספר הראשון (הצוואה המוסרית) אל סוף הספר, כדי שהקורא יבין אותו רק לאחר שיכיר את קורות חייה.
"המתרגם... הרשה לעצמו לשים את הספר הראשון באחרונה ולהתחיל מהספר השני, כי אחרי שיעבור הקורא על הספרים הראשונים ויראה בעיניו את הקורות שקרו את גליקל ואחיה בתקופה ההיא, יהיה יותר מובן לו מה שכתוב בספר האחרון (שהוא הראשון אצלה)." שם.
השנייה, לשונית, ומגלמת את האסתטיקה הריאליסטית שלו (ראו "אז"ר ההיסטוריון" ועדות שטרייט וברנר על לשונו): הוא שמר על המלים העבריות שגליקל שיבצה ביידיש שלה, וכיוון לסגנון נקי "בלי כל קשוטי מליצה".
"המתרגם הכניס את המלים העבריות לתוך התרגום כמו שהן והשתדל להתאים אליהן את הסגנון של הספר בכלל שיהיה בלי כל קשוטי מליצה." שם.
ועוד פן של אז"ר־החוקר: גליקל לא ציינה את מקורות הציטוטים שהביאה, "ואני מלאתי את החסרון הזה על פי מה שציין הד"ר קופמן ז"ל ועוד הוספתי במקום שהחסיר הוא עד כמה שיכולתי". כך הופך התרגום גם למהדורה מבוארת.
הספר הראשון של גליקל, שאז"ר העביר לסוף, נפתח במשל מוסרי על חסיד עני ועל חידה: "צפור עפה משמים ארץ בלי כנפים ותשב על שיח קטן". בפתרון, כפי שתרגם אז"ר, הציפור היא נשמת האדם והשיח הוא הגוף, והאדם שמושך אליו בכוח יותר משלו, מתייבש כשיח:
"הצפור שעפה משמים היא נשמת האדם, והיא יושבת על שיח קטן, זהו הגוף שלו... והשיח מושך אליו כחות מן החוץ, עד שמתיבש, זהו האדם שאינו מסתפק במה שיש לו... כי מה שהוא קונה בעָוֶל מאבד גם מה שקנה בצדק." "זכרונות גליקל", ספר ראשון, בתרגום אז"ר.