עדות הפקיד, כפי שאז"ר מוסר אותה: היחס נקבע מן היום הראשון, וידיעת הלשון הערבית הסירה את ה"חיץ".
"מיום הראשון הראיתי לחברים הערבים לא יחס של גאוה ולא יחס של חנוּפה, אלא יחס של חבר. ואת זה הרגשתי מהרה גם מצדם. ותמיד השתדלנו לעזור איש לאחיו עזרת חבר." אז"ר, "מאידך גיסא" (מוסר עדות פקיד רכבת), "דבר".
"אי ידיעת הלשון עושה תמיד חיץ בין העמים. ואולי כדאי היה שילמדו בכל בתי ספרנו את השפה הזאת." שם. (אח של חבר ערבי לימד אותו ערבית בחינם, "מרגש טהור של ידידות נאמנה".)
הנקודה החריפה: היחס לא השתנה אחרי מאורעות תרפ"ט. אז"ר מביא את דברי החבר הערבי נגד ה"פוליטיקנים" שמרוויחים מן השנאה, בשרשרת פירודים שמהדהדת בדיוק את משנת אז"ר עצמו נגד הפילוג.
"יודע אני שיש בינינו פוליטיקנים שמוצאים הנאה בסכסוכי העמים ובהפצת שנאה, ואני מגנה אותם בלבי. היום יחתרו לעשות פירודים בינינו ובין היהודים, ומחר בינינו ובין המצרים... ואחר כך סתם בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה, והארץ תמלא מלחמות עד אין סוף." שם.
"סוף דבר, אם יבוא איש ויאמר שאי אפשר לחיות בשלום ובידידות עם הערבים, אל תאמין לו. אנכי היודע מפי הנסיון של שש שנים ממש ההיפך." שם.
אז"ר אינו רק מוסר עדות, אלא מאמץ אותה כעמדתו: בקשת ה"חברות" כעיקרון אנושי וכציווי מצפון.
"הלואי שיתרבה יחס של חברות כזו בין כל העמים וביחוד בינינו ובין הערבים... הרצון לעזור איש לחברו, לא לשם בקשת התועלת, ומכל שכן לא לשם חניפה, אלא מפני שכך מצוה המצפון האישי, והיו היהודים והערבים למופת לכל האנושיות." שם.
העמדה הזו אינה חריגה אלא המשך ישיר של משנתו: שרשרת ה"פירודים" שמגנה החבר הערבי היא בדיוק מה שאז"ר לחם בו אצל בני עמו (ראו "כולנו יהודים"); וה"עזרה ההדדית" כעיקרון חוזרת מ"הרכושנות" ומ"על הקומונה העברית". זהו הצד החיובי של אותה "גבורה עליונה": הגנה על הכבוד, אך סירוב לשנאה, גם מול שכן וגם אחרי דמים.
הרשימה האיראנית הזו אינה הדבר היחיד שכתב אז"ר על הערבים. בעקבות גלי האלימות (1920, 1922, 1929) כתב גם דברים חדים בהרבה, ולעתים מתנשאים. מי שמבקש את משנתו השלמה חייב להחזיק את שני הקטבים יחד.
אחרי פרעות נבי מוסא בירושלים (ניסן תר"פ/1920) הוא כותב בזעם על המסיתים ועל הפורעים, אך מפנה את התגובה אל הבניין ולא אל הנקם:
"גמלה הרעה: הפוליטיקנים האירופיים שסו בנו את ההמון הערבי ויהי פוגרום בירושלים... לכונן בה ממשלה אנו רוצים... מלכות שמים, הנוסדה על עבודה כשרה... תרבות טהורה, טהורה משפיכות דמים." אז"ר, "אחרי הפוגרום בירושלים", "קונטרס", ניסן תר"פ (1920), read/43908.
ואחרי אישור המנדט והרציחות (אלול תרפ"ב/1922) לשונו חריפה עוד יותר, וכוללת אמירה מתנשאת על הערבים:
"איזו ערבים רוצחים כנראה קבלו אותו [את המנדט]... בהבנה להרבות שפיכות דמים, דמי קדושים וטהורים... [רעיון העבודה] אולי תועיל בזמן מן הזמנים... כשיחדור גם אל תוך הפנות החשכות של הערבים." אז"ר, "עם אשור המנדט והרציחות מן המארב", "קונטרס", תרפ"ב (1922), read/43870.
ובכל זאת, אין כאן היפוך עמדה אלא מבנה עקבי שהטון בו משתנה לפי השעה. גם ברשימות החדות ביותר חוזרים אותם יסודות: ההאשמה מופנית אל המסיתים והרוצחים ולא אל הערבים ככלל; התגובה אינה נקם אלא "עבודה כשרה" ובניין; והגנה עצמית בלי פחד אך בלי שנאה ("אם השעה תדרוש להגן על עצמנו, לא נהסס"). אפילו ב-1922 הוא מקווה שרעיון העבודה יגיע "גם אל... הערבים".