תרח אינו אויב, הוא הקול ה"שפוי" של ההסתגלות. אלוהיו הם הפרנסה והכבוד, ועצתו לבנו היא בדיוק עצת ההמון:
"העיקר, האדם צריך לפרנסה. והאלהים שממנו אני מוצא פרנסה הוא האלהים… ואם חכמת יותר מכולנו שמור חכמתך בלבך… שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו…" אז"ר, "אברהם באור כשדים" (כתבים מקובצים ב', ועד היובל, תרצ"ד), בן־יהודה read/28058. (זו בדיוק עצת ה"שפנים" מ"יומן אקוסטא": החזק את האמת בלבך, רק אל תאמר אותה.)
נמרוד, שהדת מקדשת אותו כ"בן אלהים", דן את אברהם לשרפה, וזורקו לבור. אך כאן ההפרש המכריע מאקוסטא: אברהם שמח:
"ואברם שמח בגורלו! הוא עשה דבר טוב… טוב למות בעד רעיון גדול וקדוש, בעד קדושת האמת… אבל נשמתו לא חתה." שם. (אקוסטא בז לעצמו ומאבד עצמו לדעת; אברהם, נשמתו "לא חתה".)
בבור נגלה אל אברהם השטן, ובהיפוך תיאולוגי מבריק הוא מציג את עצמו כשמרן, וְאת האל כמהפכן:
"אולי טוב שתקרני 'מְשַׁמֵּר'… הקב"ה בונה עולמות ומחריבם… ריבולוציונר הוא, כביכול, ואנכי – אורטודוקס מתנגד לו. כשאני רואה שהוא מתכונן להחריב, אני בא ומעכב על ידו ושומר על הקים." שם.
השטן מנבא לאברהם שמסירות־הנפש שלו לא תוליד "אברהמים" אלא "קַיִנים, נמרודים", ושאפילו כשייפוץ רעיון האל האחד, הוא יושחת:
"סרסורי הדתות – הכמרים והכהנים – ביחד עם המושלים העריצים יבואו בשם האל היחיד לדכא את העמלים, לנצל את העניים ולעורר מלחמות נוראות… כאשר יצליחו נביאי האידיאלים לפרסם את רעיונותיהם הנאדרים במסירות נפש… אז ימהרו הריקים והחצופים ויגזלו מידי אנשי הרוח את דגליהם, וירימום בידיהם המסואבות ויזהמום ויסרסום ויעשו מהם כלי תשמיש לכל מעשה נבלה." שם. תוכחה חריפה, דרך פי השטן, על האופן שבו כל מהפכה ואידיאל נחטפים. (השוו ביקורתו של אז"ר על ה"פירודים" ועל חטיפת תנועות; ראו "מאורע ברנר" ו"תנועת העבודה".)
תשובת אברהם היא בדיוק האתוס של אז"ר, לא למען ההווה אלא למען השלמות העתידה: "לא בשביל בני דורי אני מוסר את נפשי… אלא בשביל הדורות הבאים, לתקן עולם במלכות שדי".
אחרי שהשטן נמוג, מופיע המלאך גבריאל ונותן את המפתח הפילוסופי של אז"ר, השטן דובר אמת, אך "אמת **שלו**":
"באמת **שלו** הוא מצודד נפשות, אבל זוהי רק אמת שלו, לא אמת לאמיתה. זוהי אמת שטנית, שמוליכה שולל את חלשי הראות… יש רגע שכל הנצחים לא ישוו לו – רגע של השלמת הנפש ועליתה לעבודת האל היחיד, למעשה הטוב… המעשה הטוב מצמיח מעשים טובים. הרשם שהצדיק עושה במעשה הטוב לא ימחה לעולם." שם. ובזה "פרחה העצבות מלבו של אברם", והוא נכון "לעלות בשמחה גם על המוקד".
שתי היצירות הן זוג: אותו מאבק, היחיד בעל־האמת מול ההמון/הסמכות, ושני קצוות. אקוסטא הוא האמת בלי האמונה המקיימת: הוא נשבר, מתבזה בעיניו, ומאבד עצמו. אברהם הוא האמת עם האמונה: הייאוש שהשטן נוסך (אותו ייאוש שהביס את אקוסטא), מנוצח בידי "המעשה הטוב" ו"רגע השלמת הנפש". זהו לב משנת אז"ר: ערכו של המעשה כשלעצמו (כדת־העבודה של גורדון; ראו "גורדון ושמחת העבודה"), והשמחה ה"חסידית" כניצחון על החדלון.