אוריאל אקוסטא (1585–1640), אנוס לשעבר ששב ליהדות, התקומם נגד המסורת הרבנית, הוחרם פעמיים בידי קהילת אמסטרדם, נכנע לבסוף בטקס תשובה משפיל, ושם קץ לחייו. אז"ר מדמיין את דפי יומנו האחרונים. הוא פותח בבדידות המנודה:
"כחודש ימים עבר מעת אשר הכריזו עלי חרם, ואנוכי יושב גלמוד עצור בבית, כי אירא מהתהלך יומם בחוץ, פן יסקלוני הנערים השובבים." אז"ר, "הדפים האחרונים מיומנו של אוריאל אקוסטא" (כתבים מקובצים, כרך ב', ועד היובל, תרצ"ד), בן־יהודה read/21436.
בזעמו על "עבדי ההרגל", "מצות אנשים מלומדה להם, ובה הם מושכים כשור פר מושך בעול", הוא בז במיוחד למשכילים שבוחרים בעבדות מתוך חנופה להמון, ולאחיו יוסף הצבוע, שנעשה ראש מקטרגיו.
אך השנאה אינה כל הסיפור. אקוסטא של אז"ר נקרע בין בוז לחברה לבין צורך עמוק בה, כאן כבר נשמע קולו של אז"ר, איש ה"בין העולמות":
"שונא אני אותם וגם ירא אני מפניהם פן יסקלוני, ואולם לבי ימשך אחריהם כמים… חברת האדם נחוצה לאדם כאויר לנשימה." שם.
בלילה אחד אקוסטא מציל זקן גוסס, השַמש, ומתאהב בבתו, הדסה. אבל האב מתנה:
"טוב לנו המות מִקַבֵּל טובה מאיש המוחרם מקהל ישראל… ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה." שם.
וכאן הקרע: בין אש האמת לאש האהבה. אקוסטא יודע שלהתרפס פירושו לשקר, "האבקש מהם כי יסלחו לי בחסדם חטא אשר לא חטאתי?… לא צדקתם, כי אם את הצדיק הרשעתם!", ובכל זאת:
"אש האהבה להדסה החביבה, ואש זו תכבה את אש מלחמת הדעות שבערה בי מאז. אני מוכרח עכשיו להסיר מעלי את החרם… ויהי מה!" שם.
בדרכו אל הרב לבקש סליחה, נכנס אקוסטא לבית־המדרש ושומע דרשן מתאר את אסונות ישראל בכל הארצות, גירוש, אינקוויזיציה, מוקד. הדרשן גם תוקף את מי ש"להוציא את דבת עמנו ואמונתנו רעה אל שכנינו הנוצרים בחוברות וספרים", קרי, את אקוסטא עצמו. ובמקום להתקומם, אקוסטא מתאחד:
"אז כלתה נפשי פתאום להיות אחד מעמי ולסבול עמהם יחד את עול הגלות, ורוח משכה אותי פתאום להתאחד גם עם הרבנים המחרימים, אשר גם המה בני עם ממוּשך וממוֹרט." שם.
וכשהוא מתוודה לפני הרב, "באמת הייתי ברגע ההוא מלא חרטה, על כי באתי לעורר מחלוקת בישראל בשעה שהם צריכים לאחדות ושלום". זוהי בדיוק משנת אז"ר, אחדות האומה נגד ה"פירודים" (ראו "כולנו יהודים" ו"אז"ר, גורדון ושמחת העבודה"). אקוסטא ההיסטורי היה קדוש חופש־המחשבה; אקוסטא של אז"ר נשבר (גם) מתוך אהבת עם וערבוּת הדדית.
הרב מאבחן בחדות את חטא־השורש, וכמו ממשש את מצפונו:
"הן ראשית חטאתך היא הגאוה. אתה התגאית בשכלך ותאמר בלבך: חכם אני מכל חכמי ישראל… ועתה בבואך לשוב, עליך להסיר בראשונה את הגאוה מלבך כליל." שם. ואקוסטא בלבו: "מותר לשנות מפני דרכי שלום, חשבתי בנפשי."
אך טקס התשובה מוחץ אותו: וידוי פומבי, מלקות בעודו ערום, ושכיבה על מפתן בית הכנסת בעוד הקהל פוסע מעליו. וכאן השבר אינו על הקנאים אלא על עצמו:
"במעמד כל הקהל התודיתי… על חטאי – שדברתי אמת!… ואנוכי בעיני הן נבזיתי ונמאסתי! מה יועיל לי הכבוד אשר יחלקו לי אחרים, אם אנוכי לא אוכל לכבד את עצמי?" שם. ובאחרונה: "חייב אנוכי מיתה וגם הולך אני למות… היי שלום, הדסה… את טהורה כעצם השמים, ואני – סחי ומאוס…"