אז"ר פותח בזעקה, ומצייר את ברנר כאיש של רחמים אינסופיים מזה ולוחם אמת אכזרי מזה:
"נהרג ברנר, הלוחם היחידי, גבור האמת… חידה סתומה היית ברגשותיך העמוקים לאין חקר, שהתפרצו מלבך כלַּבָּה מהרי געש." אז"ר, "על ברנר" (קונטרס, תרפ"א/1921).
"נפש ברנר נקשרה בילד שכנו, וכשחלה הילד, מרט ברנר את שערות ראשו… לא בדרך גוזמא, אלא מרט ממש את שער ראשו… גם את הערבים אהב, אותם הערבים שהרגוהו, שהרגו את ברנר, החסיד שבאדם…" שם.
"ויחד עם זה היה לוחם לאמת, ובמלחמתו זו היה אכזרי כמות. לא חס על עצמו ולא חס על אחרים… במקום שחש נדנוד של זיוף, של רמאות, של שקר… האמת המריצתו להניף לפעמים את גרזנו על המוסר, על האמונה, על הציונות, על הכל… בַּקשוּ אמת!" שם.
אז"ר חותם בתיאור מות ברנר כשיא חייו האידיאליים, ברנר סירב להינצל אלא אם יינצלו עמו כל בני הבית:
"לא רצית שיצילו אותך אם לא יצילו עמך את כל הנפשות שישבו עמך בבית. וכאשר אי אפשר היה להציל את כולם (לא היה מקום מספיק באוטו) בחרת למות עם כולם יחד, ועטרת במותך את חייך האידיאליים." שם.
כשנה אחר־כך כתב אז"ר רשימה נוספת, "שיחת נשמות" ("קונטרס", אב תרפ"א), ובה דו־שיח דמיוני עם ברנר המת. בעדינות אז"ר שם בפי ברנר את משנתו שלו: ברנר שמח שחי, ובעיקר שזכה בסוף ימיו "להכנס לתוך מחנה העובדים הישרים".
"זכיתי להכנס לתוך מחנה העובדים הישרים... אז כאילו נפתח לפני בור כלאי הצר, שנחנקתי בו כל ימי, וראיתי את אור החיים בכל יפיו והדרו." אז"ר, "שיחת נשמות" ("קונטרס", אב תרפ"א/1921), בן־יהודה read/43912.
ועל הסתירה לכאורה (ברנר ש"שִחרר עצמו מהיפנוז של התנ"ך") משיב ברנר־שבדמיון שדחה רק את תנ"ך הצבועים, לא את התנ"ך עצמו, וחותם בנוסחה שהיא לב משנת אז"ר:
"התנ\"ך שלהם הוא לא התנ\"ך שלי. הנביא שלהם אינו הנביא שלי... עבודה כשרה, רק עבודה כשרה, על ידה יתעלה התנ\"ך ויוקדש האלהים." שם.
סמוך לרצח כתב אז"ר את "יוסף חיים ברנר: חייו ותכונתו האישית והספרותית" (יפו: אחדות העבודה, תרפ"ב/1922), הביוגרפיה המלאה הראשונה של ברנר. הבחירה באז"ר ככותב הביוגרפיה אינה מקרית: כידיד קרוב ובן־דורו, היה לו מבט אישי על האיש. ראו "ביבליוגרפיה"
הקרבה מתועדת גם בהצלבה ארכיונית: בארכיון ברנר (מכון גנזים) שמור מכתב מאשר ביילין אל ברנר (1911) שבו אז"ר מוזכר, עדות לכך שאז"ר היה חלק מחוג ברנר עוד בתקופת יפו המוקדמת. ארכיון ברנר · גנזים ראו "הצלבות ארכיוניות".
בחשוון תרע"א (נובמבר 1910) פרסם ברנר ב"הפועל הצעיר" מאמר על "מגֵפת השמד" בקרב צעירים יהודים, ובו דברים חריפים על הדת, התנ"ך והמסורת ואהדה לברית החדשה. 'החרות' הירושלמי האשימוֹ ב"כפירה והסתה"; אחד־העם זעם; וּועד חובבי־ציון באודסה (בראשות אוסישקין) הסיר את תמיכתו הכספית מ"הפועל הצעיר" והתנה את חידושה בשינוי המערכת והתוכן. כך נולד אחד הפולמוסים הסוערים של העלייה השנייה, "מאורע ברנר", שהתלקח סביב חופש הביטוי והעצמאות הרוחנית של היישוב מול ה"פטרונות" של אנשי חוץ־לארץ.
במחקרה הממצה של נורית גוברין, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ נמנה במפורש בין המשתתפים הפומביים בפולמוס (כחמישים איש, רובם חתומים בשמם המלא). אז"ר פרסם "מכתב אל המערכת" ב'המצפה' (קראקא; העיתון העוין לברנר ולאנשי "הפועל הצעיר", בעריכת ש"מ לאזר), ועליו השיב העורך ב"תשובת המערכת".
מחקר · גוברין נורית גוברין, "מאורע ברנר", יד יצחק בן־צבי, תשמ"ה, בן־יהודה read/10314 (רשימת המקורות, פריט 16; ורשימת המשתתפים).
מעבר למכתב, אז"ר נטל חלק בהתארגנות של אנשי היישוב: סופרי ארץ־ישראל כינסו אספה כללית שבה מחו על החלטת הוועד האודסאי והחליטו לעמוד לימין "הפועל הצעיר" ולחזקו (גוברין, פרק ב; והשוו פריט 11 ברשימת המקורות, ר' בנימין, "מאספת הסופרים", "הפועל הצעיר"). אז"ר היה אחד משלושת מזמיני אספת־הסופרים ביפו (1911), לצד א. ציוני (יצחק וילקנסקי) ור' בנימין; הם שהזמינו סופרים ועיתונאים למחות על החלטת הוועד האודיסאי, ואף יוסף ויתקין חתם על החלטת־המחאה. מאושש, הערת מהדורת יד בן־צבי במכתבי ויתקין (read/17992)
עמדתו של אז"ר עולה ממקור ראשון משלו, מאותה שנה ממש: במאמרו "על הסתירות והנגודים" ("הפועל הצעיר", תרע"א) הוא נוקב במפורש ב"ועד האודיסאי" כדוגמה לפילוג פנימי הרסני, ומציב מולו את עקרון־היסוד שלו, אחדות האומה (ראו "אז"ר, גורדון ושמחת העבודה" ו"כולנו יהודים"). אז"ר, ידידו הדתי הקרוב ביותר של ברנר, שכתב לימים את הביוגרפיה וההספד עליו, נכנס אפוא לפולמוס מתוך עקביות עם משנתו נגד ה"פירודים".
הקשר היה הדדי: כשם שאז"ר כתב את הביוגרפיה וההספד על ברנר, כך ברנר כתב ביקורת חמה על "כתבי א.ז. רבינוביץ" (כרך ב', יפו תרע"ד), הרשימה "משדה הספרות" ("הפועל הצעיר", תשרי תרע"ה/1914, חתום "ב., י."). ברנר מציג את אז"ר כ"סופר־מחנך" ישר וחף מזיוף:
"אז"ר הוא סופר־מחנך… כדבּר איש לרעהו כן ידבּר בסיפוריו… אין מַנירה ספרותית מכוּונה… 'טוב שלא לדבר מאשר להוציא דבר־שקר מן הפה!'" י"ח ברנר, "משדה הספרות [כתבי א.ז. רבינוביץ, ב']", "הפועל הצעיר" תשרי תרע"ה; פרויקט בן־יהודה.
ברנר מספר כיצד כנער־ישיבה ריגש אותו עד דמעות סיפורו המוקדם של אז"ר "באפס תקוה":
"טעם הסיפור המעציב והמר ההוא היה בפי כדבש למתוק!… כל זה שלנו, שלנו… דמעות מלאו עיני ולבי, רגשי תודה עצומים… עד היום הזה." שם. (גם הציטוט מגתה והוספת אז"ר היו "כמאורע בחיי רוחי אז".)
הערכתו המסכמת של ברנר: אז"ר הוא "מן הריאליסטים הכי־מעוּלים בספרותנו החדשה… הוא הוא המזג הטוב בספרותנו"; ואף שאין בנפשו "הרכבה עמוקה", "עובד גדול ומובחר הוא הישיש הזה לספרותנו… בלב שלם, באמת ובתמים… הוא נותן את כל נפשו". (ברנר אף מזכיר את "שׂריה הסופר", ראו "שריה הסופר".)