הגיבור הוא אהרן, חייט שירדה ידו ונעשה שמש בבית־מדרש החייטים. אז"ר מצייר בפרטי־פרטים חיים של עוני ועלבון, אך גם של אהבה גדולה: לבנו הלמדן, לנכדיו המשחקים עמו בשבת, ובעיקר לבית־המדרש עצמו, שאותו הוא אוהב כיצור חי.
"בית המדרש היה בעיניו לא דבר שאין בו רוח חיים אלא ילד שעשועים שנפשו תכלה אליו מאהבה וחמלה. כל ספר חדש, כל מפה חדשה, כל קשוט והידור הנחילוהו שמחה אין קץ." אז"ר, "על קדושת השם" (סיפור), מתוך "כתבים מקובצים".
בעוד הרצח משתולל בעיר, נמלטים בעלי־הבתים. אהרן נשאר על משמרתו, קרוע בין הדאגה לבנו ולנכדיו לבין הסירוב לנטוש את ספרי התורה. תפילתו הופכת לזעקה כנה אל שמים.
"שומר אני, רבונו של עולם, את בית־מדרשך, ואתה שומר ישראל, מפני מה אינך שומר את שארית עמך?... אבותינו קדשו שם שמים, עלו על המוקד, פשטו צואריהם לשחיטה... והם הקדושים הביאו אז במיתתם חיים לעולם. ועתה מה? עתה סתם הורגים." שם.
הוא מחליט להישאר: "בידו הופקדו חפצים קדושים ועליו לשמרם כל עוד נשמתו בו".
הפורעים פורצים פנימה, ובראשם דווקא מיכאילה, ה"גוי של שבת" שהדליק תמיד את נרות בית־המדרש. אהרן הזקן והחלש זוקף את קומתו, חוטף כלונס מן החופה, ועומד להגן על ארון הקודש.
"סורו מזה! אנוכי ארוצץ את גולגלתו של כל מי שיקרב הלום!" שם.
אבן גדולה עפה מן החלון ופוגעת בראשו.
"השמש הזקן נפל לארץ לפני הארון. מה שהיה אחר כך לא ראה ולא ידע עוד לעולם!" שם.
אז"ר מהפך את מושג "קדושת השם": לא מות־מרטירים על אמונה מול כופים, אלא נאמנות עד מוות של אדם פשוט לערך שמופקד בידו. הוא גם מסרב לחלק את העולם לטובים ורעים בקלות: הבוגד הוא בן־העיר (הגבאי הנמלט), והרוצח הוא ה"גוי הישר" מאתמול, בעוד הגיבור הוא השמש הבזוי. זהו הריאליזם המוסרי שאינו מלבין איש (השוו "אז"ר המספר").