אז"ר מזהה פגם עמוק: מכיוון שהישוב תלוי בנדבות הגולה, נוצרת תחרות בין המוסדות על תשומת לב האורח־התורם, והדבר משחית אפילו מוסדות שביסודם רעיון אידיאלי. הוא מביא את פסטלוצי כדוגמה (בית ספרו נכשל משנעשה תערוכה לאורחים).
"הצד המעציב שיש בחיינו בארץ־ישראל ידוע הוא מזמן, שהיא מעין תערוכה הבאה למשוך את העין... ועל ידי זה נזדהמו גם אותם המוסדות, שביסודם היה בלי ספק ענין אידיאלי." אז"ר, "לראוה", "קונטרס", אדר תרפ"א (1921).
נקודת התורפה היקרה ביותר בעיניו היא דווקא עבודת החלוצים, ה"פינה היחידה" של אידיאליות טהורה. ולכן אסור להפכה למופע. עבודת הקודש הזו דורשת צניעות ושמחה פנימית.
"עבודה לשמה ושמחה של מצוה. שמחה פנימית צנועה, שאינה צעקנית ואינה מתראה בשוק החיים... ולא נעים להעלות גם על הלב, שעבודת החלוצים תשמש ענין לבטלני העיר, שבעד השילינג שלהם יצאו לפניהם החלוצים במחול." שם. (הביטוי המקראי שהוא מצטט: "והצנע לכת עם אלהיך".)
וכדוגמה חיובית הוא מזכיר את החזן מינקובסקי, ששמר על קדושת מקומה של המנגינה:
"יפה עשה החזן מינקובסקי, שלא הסכים בשום אופן, שמנגינת התפילות שהוא משמיע בבית־הכנסת, תשמע ע"י הגרמופון בבתי המשתאות." שם.
חתימת הרשימה היא תביעה ערכית: שהחלוצים יוקירו את מעלת עבודתם ויהיו מורי דרך לעבודה לשמה, וש"תחדל הצעקנות והדיקורטיביות, שמשחיתה את הכל".
הרשימה היא חוליה בשרשרת ערכית עקבית: הענווה שהציג בגיל שבעים ("גרגר מהכְּרּי", ראו "על הברכות"); ביקורת הרכושנות וההתבדלות (ראו "הרכושנות"); וביקורת התרבות נגד ה"צעקנות" של קרנבל ותחרות (ראו "פורים תל אביב 1929"). אצל אז"ר, האמת והקדושה הן פנימיות וצנועות, והראווה משחיתה אותן.