הדימוי המרכזי הוא ניגוד אנכי: ברחוב, המון חוגג סביב ראווה ריקה; ובשמים, הצפלין הגאה, פרי העבודה והדעת.
"שני הפכים נפגשו בזמן אחד, בימי הפורים תרפ"ט בתל אביב; מצד אחד המון בטלנים ממלאים את הרחובות... ורבבות אנשים עומדים, עוברים ונלחצים ואינם יודעים בעצמם לתת חשבון לנפשם מהו כל הענין הריק, התפל הזה?" אז"ר, "על הקרנבל ועל ה'צפלין'", "דבר", תרפ"ט (1929).
הצפלין נעשה אצל אז"ר משל למה שמביא להצלחת האנושות: שקידה, לימוד ועבודה. הוא מצביע על הגרמנים שהוכו במלחמה ובכל זאת בנו אותו בעמל מתמיד, ומתוך כך תובע מבני עמו מוסר.
"ולנגד זה מתרומם מלמעלה ועובר בגאוה ה'צפלין': הנה מה שהאנושיות התרבותית העובדת עושה, היא יורדת עד נבכי יסודות הטבע, כובשת את התהום ואת רום הרקיע." שם.
"ואנו, אעפ"י שהוכינו שבעים ושבעה, מוסר לא לקחנו. רבבות אנשים הולכים בטלים מכל עבודה... וזו בעצם עבודת הבנין של ארץ ישראל!" שם.
וכדרכו, הוא פונה ישירות אל הפועלים (ראו "אז"ר ותנועת העבודה"), ומבקש להפנות את הקרנבל אל העבודה והלימוד.
"חברים עובדים! אל נא יהא חלקכם עמהם. שקדו על התורה והחכמה וביחוד על העבודה, כל מה שאפשר ליצור היום אל תדחו למחר." שם.
ברשימה המקבילה ("פורים בתל-אביב") יוצא אז"ר נגד תחרות היופי "מלכת אסתר" שנהגה בעיר. קודם הוא קורא את המגילה קריאה ביקורתית, ומשבח את אסתר דווקא על סולידריות עם עמה:
"וכאן באה אסתר ואומרת בפה מלא: 'כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד'. כוללת את עצמה בתוך כלל ישראל, נסים שבנסים... הקרובה למלכות לא שכחה את עמה ודורשת טובתו במסירות נפש." אז"ר, "פורים בתל-אביב", "דבר", תרפ"ט (1929).
ומכאן ביקורתו על הפיכת אסתר לתחרות ראווה:
"והכיעור שבאסתר המלכה מציגים לראוה בעיר העברית הראשונה תל-אביב בכל שנה ושנה... מסירים מעליה את עטרת הצניעות, המקשטת את בנות אברהם אבינו." שם.
ביקורת זו אינה סותרת את עמדתו הפמיניסטית; היא משלימה אותה. אז"ר, שתבע זכות בחירה לנשים ("עבדות וגזל" לשלול אותה, ראו "בשאלת זכות האשה") ושהאדיר את האשה הלומדת (ראו "זכרונות גליקל" ו"ברוריה ואדיל"), מתנגד כאן להצגת האשה כראווה. החוט המשותף: כבוד האשה, מול שעבוד ומול החפצה כאחד.