אז"ר פותח במשל על הפסוק "אשמנו מכל עם": בעוד עמי אירופה עלו תוך אלף שנה מפראות לתרבות, ישראל ירד ממדרגה תרבותית גבוהה שהייתה לו לפני שלושת אלפים שנה. ובמה הדבר בולט במיוחד? דווקא בשאלת זכות האשה.
"אנחנו היינו הראשונים שלפני שלושת אלפים שנים הכרנו בזכויות האשה ובכמה דברים נתַנו לה את היתרון על זכות הגבר... זה היה לפני שלושת אלפים שנה ועכשיו 'אשמנו מכל עם'. ירדנו מהמדרגה ההיא למדרגת הפראים שרוצים בעבדות האשה." אז"ר, "בשאלת זכות האשה", "דבר", תרפ"ה (1925).
טיעונו המרכזי: זכות הבחירה היא זכות טבעית של כל אדם. שלילתה מן האשה אינה עניין של חכמה אלא של כוח, בדיוק כמו עבדות.
"כי מהי שלילת זכות הבחירה מהאשה אם לא עבדות?... כמה גברים ישנם נעדרי־שכל, וכמה להיפך יש נשים חכמניות, והנה לגבר הטפש ניתנה זכות הבחירה, והאשה החכמה משוללת זכות זו, וכי אין בזה משום פראות וירידה תרבותית?" שם.
"הזכות הזאת מתנת ה׳ היא לכל בני־האדם, שלא ירכיבו לראשם אפוטרופסים שאינם רוצים בהם, ומובן מאליו שגם האשה יכולה לומר אי־אפשר בפלוני שיהיה אפוטרופוס עלי נגד רצוני." שם.
החלק החריף ביותר מופנה כלפי המתנגדים הדתיים. אז"ר טוען שדווקא הם בוגדים באידיאל התורה, ומדמה את עמדתם לעמדת הכנסייה ששמרה על שעבוד.
"ופלא הוא שהחרדים הם המתנגדים לצדק האלמנטרי הזה... רוצים מנהיגינו שבני עמנו יחתמו בעצם ידם שצריך למחוק מן התורה את הלאו 'ולא תגזול', הלאו היותר חמור, כי שלילת הזכות של האשה הלא היא גזל גמור!" שם.
"התורכים וההוטנטוטים נכונים כבר להכיר בזכות האשה, והיהודים בני התרבות הגבוהה של שלושת אלפי שנה רוצים בשלילת הזכות האלמנטרית הזאת. בושה!" שם.
המאמר אינו בודד. הוא משלים את הוקרתו לאשה הלומדת לאורך כתיבתו: תרגומו לזכרונות גליקל מהמלן והצגתה כ"בת־תורה" (ראו "זכרונות גליקל"), והגנתו על ברוריה ואדיל מפני לעז פטריארכלי (ראו "שרטוטים היסטוריים"). כאן הוא תרגם את אותה הוקרה לעמדה אזרחית מפורשת.