הפולמוס מכוון נגד מאמרו של וילקנסקי, חברו של ברנר, שהשלים עם "מנהגו של עולם", שבו "החול מרובה על הקודש", וקרא ללמוד "סטרטגיקה" ו"בהירות" של חשבון. אז"ר דוחה את הקו הזה מכול וכול: התפכחות כזו אינה חוכמה אלא ויתור על הנשמה.
"נוּ, כלום לא חסר לנו אלא ללמוד ממעשיהם של רוצחי העולם, שבודאי אהבו את הבהירות ואת הממשות, את הכבוד ואת הבצע... צא ולמד!" אז"ר, "על העובדים ועל ה'פקחות'", פרויקט בן־יהודה, read/50105.
"יודעים אנו, כי היו, הווים וגם יהיו 'פקחים', אבל מהם הארץ לא תבּנה, העם לא יקום לתחיה, ואנו אחרי פקחים שכאלה לא נלך." שם.
הלב הרעיוני של המאמר הוא הגדרת העבודה לא ככלכלה אלא כערך רוחני. וילקנסקי טען ש"הדתות הן בנות חלוף כשאין מתן שכרן בצדן"; אז"ר הופך את הטיעון. ערכה של אמונה, ושל עבודה, מתגלה דווקא כשאין שכר.
"וכן גם בדת־העבודה. העבודה כשהיא לעצמה ברכה טבעית היא לאדם. היא נהפכת לקללה רק בזמן שהעובד יודע שאינו עובד אלא בשביל קבלת־שכר מועט." שם.
"אבל לעבוד, למשל, אדמתו, שעמה הוא מתקשר בכל נימי נשמתו, עבודה זו יכולה להיות חביבה עליו, כמו הדת למאמין, עד מסירות נפש." שם.
מכאן גם עמדתו על ארץ ישראל: לא נכס כלכלי אלא ערך בפני עצמו, ששווה דבר רק כשהוא נצמד אל "העבודה הכשרה".
"ארץ ישראל יקרה לא בשביל לעשות בה ביזנס, אלא מפני שהיא ארץ־ישראל. ואת עבודת הפועלים אנו תמיד מעריצים מפני שהיא עבודה כשרה ויוצרת." שם.
וילקנסקי הצביע על מאמצים שנכשלו כהוכחה לחוסר התוחלת שבאידאל. אז"ר משיב שכישלון אינו פוסל את האמת שלשמה נאבקים, ומביא את טרומפלדור כעדות עליונה: הוא "נכשל", הוא נהרג, ובכל זאת מעשהו צדק.
"יוסף טרומפלדור גם כן נכשל... ואילו היו מקיצים אותו משנת־המות והיו שואלים אותו: וכי אינך מתחרט?... ברור שהוא היה עונה: איני מתחרט, יפה עשיתי, וכך צריך לעשות." שם.
"ושני האידיאלים הללו, העבודה הכשרה היוצרת וארץ־ישראל, כשהם מתלכדים יחד, אפשר להיות בטוח שיעשו נפלאות!" שם.
אותה דחייה של החשבון הקר מקבלת פנים אנושיות במאמר אחר, "ככלות הכוחות" ("דבר", תרפ"ט). אז"ר מתבונן בחולי הרוח ובמחוסרי העבודה ברחובות תל־אביב, ותובע לראות בעובד שכלו כוחותיו לא נטל אלא אדם שכבודו עומד בעינו.
"יש אחד שעבד ארבעים שנה במעדר, עבד ובנה את הארץ. ועכשיו כשכלו כוחותיו וידיו הרפות אינן יכולות להחזיק במעדר הוא מחזר על הפתחים ופושטן לקראת נדבת פרוטה." אז"ר, "ככלות הכוחות", "דבר", אדר א' תרפ"ט (1929), read/50103.
"האיש העובד המכיר את ערכו בתור נברא בצלם אלהים ובתור עובד כשר, לא יפשוט את ידו לנדבה בלי מלחמה פנימית, אכזרית עצומה." שם.
וכלפי החברה הצוחקת למשוגע ואדישה למחוסר העבודה, הוא מטיח אזהרה: האחריות מוטלת עליכם.
"גורו לכם, שאנני תל־אביב, מפני החזיון הזה!" שם. (ובמקום אחר: "לזה אחראים אתם ולא הם".)
שני המאמרים הם פנים אחת: סירוב למדוד אדם, עבודה או ארץ במאזני התועלת וה"פקחות". ערך העבודה אינו בשכרהּ אלא בעצם היותה יצירה כשרה; ערך האדם אינו בתפוקתו אלא בהיותו "נברא בצלם", גם כשידיו רפו. זהו אותו קו המוכר מ"דת העבודה" של א"ד גורדון וברנר, אך בנימה האופיינית לאז"ר: לא פילוסופיה מופשטת אלא מצפון ורחמים.