יסוד התחייה הוא העבודה העצמית, ובעיקר החקלאית. אך זו אינה נזירות: אז"ר תובע גם את כבוד הפועל ותנאיו האנושיים, ורואה בעבודה טיהור וקדושה, לא סבל לשמו.
חוט מרכזי במשנתו: שנאת־האחים והפילוג הם חטא היסוד. הוא קורא לאחדות לאומית מתוך אהבה, ומתנגד לכל "פירוד", דתי או מעמדי. שורש העמדה בזיכרון ילדותו ממלחמת־הנוסח בלאדי.
הרכושנות (תאוות הקניין) היא בעיניו שורש הבידוד והפירוד, ונמצאת גם בקבצן וגם בחכם. התרופה אינה מנגנון אלא מהפך פנימי: אהבה במעשים. הוא מותח זאת אפילו על "הקומונה הסגורה".
קדושת החיים מוחלטת: אפילו חיי רוצח קדושים, והגנה לגיטימית אך בלי שנאה ובלי נקם. מנגד, קינה על אובדן נפש לדעת והקריאה לבחור בחיים, כמנוע מוסרי.
הצמחונות אצלו אינה הרגל בריאות אלא עיקרון מוסרי: הרחבת איסור הרציחה אל בעלי החיים, מתוך רחמנות יהודית וקרבה לטולסטוי. החמלה היא מבחן האדם.
הלב של משנתו: יהודי דתי שומר מצוות שאינו רואה סתירה בין תורה לעבודה ולצדק חברתי, אלא מיזוג. הנביאים הם מקור המוסר, והעובד העברי הוא יורשם.
תביעה עקבית לכבוד האדם: כבוד הפועל ותנאיו מזה, וזכות הבחירה לנשים והוקרת האשה הלומדת מזה. שלילת זכות, מן הפועל או מן האשה, היא בעיניו עבדות וגזל.
העברית היא עוגן התחייה ו"נר תמיד" שאין לכבותו. אז"ר המורה והסופר נאבק על מקומה בחינוך ובחיים, נגד מכריזי מותה ונגד הדחיקה לטובת לשונות זרות.
הציונות שלו דו־רובדית: הגוף הוא עבודת האדמה, והנשמה היא הרצף התרבותי והאמונה. בלי האמונה והזיכרון, אין לגוף קיום; ובלי הקרקע, הרוח מרחפת באוויר.
בחינוך הוא נגד "בית האסורים" הכופה ונגד פולחן ה"מתמיד": המורה הוא חבר, החינוך מתוך שמחה, והטבע והעבודה הם מורים. כך גידל תלמידים כיצחק בן־צבי.
גם אחרי מאורעות 1929 החזיק אז"ר בשני קצוות יחד: הגנה על הכבוד בלי שנאה ובלי נקם, לצד אמונה בחברות ובעזרה הדדית עם השכנים הערבים, ובגנות מפיצי השנאה משני העמים.