כעד ראייה, אז"ר מתאר את ירידת חובבי־ציון תחת המשטר הרוסי לפני הרצל, ואת בשורת הקונגרס, אוטו־אמנציפציה, הקדשה עצמית של העם:
"עיקר כל העיקרים שבני ישראל בעצמם יקדישו – לא פרוטות בלבד – אלא כל כוחם ומרצם בשביל בנין ביתם הלאומי." אז"ר, "מהקונגרס הראשון עד היום", "ספר הקונגרס", תרפ"ג (1923).
הוא מספר על ויכוח הרצל–בירנבאום (שתבע מינוי כמזכיר הקונגרס, והרצל עמד על דעתו) כדי ללמד שעקרון האחדות הלאומית מחייב ביטול רצון הפרט מפני ההנהגה, "ואין מקום לספרטיזם, ואפילו דתי". ועם זאת, האחדות אינה אינטלקטואלית בלבד:
"הנחיצות על האחדות הלאומית אינה יכולה להסתפק בהכרה שכלית בלבד, אלא בהרגשה נפשית עמוקה, שיכולה להביא בשעת הצורך לידי מסירות נפש ממש… היא עוקרת הרים ומושיבה מדבריות." שם.
אנקדוטה על הקרן הקיימת: בקונגרס דיבר ד"ר צבי שפירא על הקק"ל, ואחד מטובי חובבי־ציון לגלג שיאספו לכל היותר ששת אלפים רובל בשנה. אז"ר השיב לו "מהמגוחך עד הנשגב רק צעד אחד", והעם הוא שניצח:
"דוקא התמימות וההרגשה הפשוטה העממית, שיש לה שרשים עמוקים בתוך הלב, היא שנצחה. והקרן־הקיימת היתה לאמצעי היותר חשוב בכל עבודתנו הלאומית." שם.
וסיומו, חזון אחדות בין מנהיג לעם: "במקום שאין פניות גסות שם גובר הרצון הטבעי להתאחדות… הרצל, טרומפלדור, א. ד. גורדון, בראש – ואחריהם כל המחנה, כל המחנה."
במאמר "קנין המולדת" שואל אז"ר שאלת יסוד על הקמת בית לאומי, וקובע שמולדת אינה נקנית בכסף אלא במסירות נפש:
"במה מולדת נקנית? בכסף? בכסף לא יתקשר האדם במולדת… מה שנקנה רק בכסף, אפשר שגם יימכר בכסף. קנין המולדת דורש שקנינה יהא קנין עולם… קנין המולדת דורש אהבה שמגיעה עד מסירות נפש." אז"ר, "קנין המולדת", "דבר", תשרי תרצ"ג (1932).
הוא מודה בספק שכרסם בו, האם עם נודד אלפיים שנה מסוגל לקשר כזה, ומשיב עליו מן המעשה, מהשמירה וההגנה:
"כשנזכרתי ב'הסתדרות השומרים', זו ההסתדרות שקבלה עליה ברצון את החובה לשמור על המולדת במסירות נפש ממש… ואינה נרתעת מפני רובי רוצחים ופגיוניהם, אז הספק גז וחולף. יש בלב ישראל אהבה למולדת והיא נקנית לו במסירות נפש קנין עולם." שם. (מזכיר את ספר "יזכור" על חללי השומרים והפועלים העברים.)
ואמונתו: לא ביחידי סגולה בלבד אלא בלב כל העם, "כי רוחם הלא נובעת ממקור נשמת האומה".
במאמר "אמונת התחיה" מאבחן אז"ר את הסכנה הפנימית להתיישבות: דווקא אנשי האידיאל לשעבר, משהגשימו ובאו ארצה, "נתרוקנו מכל תוכן" ושקעו בקרייריזם וירידה מוסרית. רק הצעיר העובד שומר על הניצוץ:
"נשאר לנו ביחוד הצעיר העובד. אצלו האידיאל בשורה הראשונה. הוא רואה את הארץ והנה היא עוד שוממה. צריך לבנות אותה, ולבנות אותה – כמה קשה!… שם [בגולה] היה האידיאל לפנים וכאן הוא לאחור." אז"ר, "אמונת התחיה", מתוך "כתבים מקובצים"; פרויקט בן־יהודה.
תרופתו לספקנות וליאוש: אמונה, הנשאבת מספרי הנביאים והחכמים ומן ההיסטוריה היהודית, "נראה איך הם אהבו את ארץ־ישראל, איך הם מסרו את נפשם עליה". וכשתבוא הלעגנות על "תרופה נושנה", משיב:
"– כן, ישנה נושנה! אבל גם השמש ישן נושן והוא לבדו מאיר, מחמם ומפרה." שם.
במאמר "ארץ-ישראל" אז"ר עומד על הקשר הרוחני הנצחי לארץ ולשמה, שנשמר דרך כל הגלויות והגזירות:
"ארץ-ישראל – זה שמה וזה זכרה לדורות עולם… קשר רוחני נצחי היה תמיד בין ישראל ובין ארץ ישראל, גם בשעה שהיו רחוקים ממנה. ואת הקשר הזה לא הצליחו כל שונאינו מאז ועד היום לנתק." אז"ר, "ארץ-ישראל", מתוך "כתבים מקובצים"; פרויקט בן־יהודה.
הוא מנגיד בין מבקשי הטמיעה (ספרד, ההשכלה), שלא מצאו מנוח, לבין "בחירי העם" שעלו "בחרף נפש". על התקופה החדשה הוא כותב בהתפעלות: "הארץ נתחדשה, כאילו שבה אל ימי נעוריה והעם גם כן הולך ומתחדש". את הפורענות (מאורעות תרפ"ט, 1929) הוא ממסגר כמעשה "השטן":
"הצליח לשסות שודדים להתנפל על בני ישראל ולהרוג מהם מאה ועשרים איש. כולם אנשים ישרים ושקטים, שבקשו לחיות ולהחיות בארצם. ולרגלי הצלחת השטן נבהלו גם קצת מאנ"ש… ויש באים לותר על שם 'ארץ ישראל'." שם. (מספר ההרוגים מצביע על כתיבה בעקבות מאורעות תרפ"ט/1929, הסקה מן הטקסט.)
בתשובה לאלה שביקשו לוותר על השם, אז"ר קובע נחרצות שהשם "ארץ ישראל" ינצח, כשם שירושלים שרדה את "איליה קפיטולינה" הרומית:
"השם פלשתינה ימחק והשם ארץ-ישראל היה הווה ויהיה קיים לנצח… את דגלנו – דגל 'ארץ ישראל' – לא נעזוב מידינו, נשמור עליו בסבלנות ובתקוה, כי עם קשה עורף אנחנו." שם.