הפרח, אומר אז"ר, ממלא תפקיד מכני בצמח, ובכל זאת יופיו מבשר משהו שמעבר למכניות:
"הפרח היפה הוא המלאך השלוח אלינו ממרום. היופי שבו הוא טבעת המלך. והאדם הכבול בעניניו הארציים מביט אל הפרח, ולבו מתמלא תקוה." אז"ר, "משעולים" (כתבים מקובצים, "הפטרה", תרפ"ח), בן־יהודה read/28066. ומכאן: "יש בעולם חיצוניות ופנימיות, גופים ונשמות, גבול ואין סוף".
"כל זמן שהמנורה אינה דולקת, היא חוסכת את השמן בתוכה… עומדת בחשכת קמצנותה לבדה, נפרדת מכל מה שמסביב לה. אבל כשהיא דולקת… מפיצה אור… והיא עולה בשמחה בלהבה. כמנורה זו הוא האדם." שם. וההכרעה: "אל נא ידאג הרבה לשמן, בלבד שיהיה אור… אבל אוי לה, אם היא שומרת על השמן ומסביב אפלה!"
הנמשל מוסרי־חברתי: מי שמבקש להציל רק את נפשו הפרטית "יאבד את התוכן האנושי שבו"; והעמדת האושר הפרטי כמטרה מובילה, בלשונו החריפה, לעולם של "עדר של קַנִיבָּלִים, האוכלים איש בשר רעהו". (השוו "כולנו יהודים" ו"אז"ר ותנועת העבודה".)
איך קונים אהבה ויופי וטהרה? תשובתו מפתיעה: ביסורים, "המטבע הקשה שאנו משלמים בה בעד כל הטוב היפה והנשגב… ואנו איננו רוצים להיות קבצנים… אנו רוצים לשלם בעד הכל". וכוח־הרצון מצויר בדמות הילד הלומד ללכת (אותו דימוי מ"ר' ליב המלמד"):
"הביטה, בן אדם, אל הילד. איך שהוא משתדל לקום על רגליו… נופל וקם, נופל וקם… הוא אינו יודע יאוש." שם.
והשיא, האדם כשותף הבורא, והתפילה החותמת:
"ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית… גם האדם… יש בו ממדת קונו: גם הוא מבקש ליצור. העבודה של האדם היוצר היא ע"פ טבעה עבודה של שמחה… הבה לנו… להשתתף עמך במעשה בראשית… נְטע נא בקרבנו את החפץ לחיות חיים מלאים, חיי עבודה ישרה, חיי אהבה ורעוּת." שם, "תפלה" (פרק יב). העבודה הכשרה כקדושה והשמחה כעבודת־אלוהים, לב הסינתזה של אז"ר (ראו "גורדון ושמחת העבודה").
בצד הלירי ניצב צד פולמוסי. אז"ר מנגיד שני טיפוסים. בגולה, האינטליגנציה שניצלה את ההשכלה כדי לברוח מן העם:
"כמובן, שכל אלה המאושרים התרחקו מעל עמם… נעשו לרוסים… הכוח האינטליגנטי הוצא לבטלה, לא הביא שום תועלת לעם ישראל." אז"ר, "האינטליגנציה והעם", "דבר", אב תרצ"ג (1933), בן־יהודה read/44042. (כדוגמה: אורשנסקי, שכתב "מה לי ולאיזה… חנוני יהודי בוילנא?", והמיר את דתו ונעשה פרופסור בפטרבורג.)
ומולו, האינטליגנט העברי בארץ, החי בתוך עמו, ש"מספסל הלימודים מתנדבים ישר לעבודה הכשרה והיוצרת":
"בלב אינטליגנטים כאלה לא יבוא ארס הקנאה ושנאת אחים, כי לא לשלטון הם מתכוונים… יצאו אל אחיהם לראות בסבלותם… מי שיש לו הרבה צריך לתת הרבה." שם.
בקונטרס מ-תר"פ אז"ר מנתץ "הגיון מהופך" של המצדיקים פרזיטיות בבניין הארץ: "סוקרטס היה בימי שעבוד העבדים… ולפיכך יש זכות הקיום לשעבוד העבדים… בגלות קמו אידיאליסטים נפלאים ולפיכך יש זכות הקיום לגלות". תשובתו, הטוב צמח למרות הריקבון, מן "הזיק האלוהי":
"למרות הסביבה המקולקלה עולים אחדים, בעלי נשמה, ובהשפעתם המוסרית חותרים וחותרים מתחת היסוד הרקוב של זמנם, עד שהוא נופל מעצמו… אין זכות קיום לשעבוד אכרים, אין זכות קיום לסרסרות ואין זכות קיום לגלות." אז"ר, "אדונים ועבדים" (קונטרס אלול תר"פ/1920), בן־יהודה read/43905.
וקריאתו לסוחרים ולסרסרים: "וישליכו את אליליהם, את פרנסותיהם הבזויות, ונלוּו גם הם על מחנה העובדים הכשרים". (הזיק האלוהי החותר תחת היסוד הרקוב, אותו אל "ריבולוציונר" מ"אברהם באור כשדים".)
ואולי החשוף מכול: "נעילה", "הרהורי וידוי של שריה הסופר" (בן־דמותו הספרותי של אז"ר), שיר־וידוי של יום הכיפורים. שריה מתוודה שביקש "חרות" אל אלים אחרים, והגיע לשעמום, לבדידות, ולשטן הלועג:
"נביא החרות אני, משֻׁחרר ומשַׁחרר… מאֻשר לא הייתי… ומרה מהכל היא הבדידות… חֶבֶר קניבלים הם כֻּלָּהַם… ובאפלולית הלילה ראיתי את השטן עומד משמאלי… וקורא: הנה המשֻׁחרר!… אין דרך אחרת אלא אבוד עצמי לדעת." אז"ר, "נעילה" ("הפטרה", תרפ"ח), בן־יהודה read/28089.
אך על סף הכליון בא הקול הרך: "שובה חביבי… לא התרחקנו זה מזה ולא נפרדנו. קשורים אנחנו בעבותות אהבה נצחית". זהו ההיפוך הגואל של אקוסטא, אותו ייאוש (חרות, בדידות, שטן, סף האובדן), אך כאן השיבה מנצחת. כך "נעילה" משלימה שלישייה: אקוסטא נכנע, אברהם מנצח באמונה, ושריה שב.
הרהור בנימה אחרת לגמרי, תגובת אז"ר להתנגשות אלימה בחיפה (תרפ"א/1921), שבה נהרג ילד ערבי ונפצעו יהודים וערבים. הוא שואל "שאלת תם": למה נשפך הדם, ולמי יש צורך בכך? לדעתו אין סיבה ממשית, "הערבים העובדים לא נתדלדלו מעת שהתחילו היהודים לשוב… לבנות", והוא תולה זאת בהסתה ובכסף:
"ידי אנשים אירופיים קולטוריים באמצע… יש כנראה מי שהוא מזיל כסף להסית את ההמונים הערבים. מי הוא הנותן כסף לתכליות כאלה?… ימהרו לבער את הרעה מקרב הארץ." אז"ר, "על המסכסכים" (קונטרס תרפ"א/1921), בן־יהודה read/43909.
תגובה קצרה ונחושה למאורעות נובמבר 1921 בירושלים, לא שאלת "מי הסית", אלא החלטה לעמוד ולבנות:
"הכוהנים לא עזבו את המזבח ביום שרפת בית אלוהים גם כשאחזה בו הלהבה. ולנו כל הארץ מזבח, כולה קודש הקדשים. נתחזק ונמשיך את עבודתנו עד נשימתנו האחרונה. אנחנו למודי הפוגרומים, מהמות לא נחת, וממזבחנו חיים לא נרד." אז"ר, "הדרך הישרה" (ר"ח חשון תרפ"ב; עם מאורעות ב' בנובמבר בירושלים), בן־יהודה read/43869.
וכאן חוט־השני של אז"ר נחשף במלואו. בפנותו אל הנוער העובד, שמצבו קשה והעבודה מטמטמת, הוא מסרב לזרות מלח על הפצע, וקורא: "אל יאוש!". היחיד הוא "גרגר אבק פורח", אך המתאחדים "יעשו נפלאות". והחתימה קושרת הכול:
"השטן מראה את הדרך הקצרה – יאוש ובחילה בחיים, ואלהי ישראל קורא ואומר: ובחרת בחיים!" אז"ר, "ובחרת בחיים!" (כתבים מקובצים ג'), בן־יהודה read/50110.
זהו אותו שטן בדיוק, מ"יומן אוריאל אקוסטא", מ"אברהם באור כשדים" ומ"נעילה": המראה את "הדרך הקצרה" של ייאוש ואובדן. כאן אז"ר נותן לו את שמו המפורש, ואת התשובה הפשוטה: ובחרת בחיים.