וסילבסקי נולד והתחנך בפולטבה במשפחת משכילים (אחיו רופא ומשורר ברוסית, אחותו עורכת־משנה בכתב־עת רוסי). את היהדות לא הכיר עד כיתה ז' בגימנסיה, ושם, בהשפעת חבר, נמשך אל חוג הלאומיים וחובבי־ציון. הוא למד עברית במהירות, נתן שיעורי חינם לתלמידים עניים, ואף שב אל המסורת.
"התחיל ללמוד עברית ובמשך זמן קצר סִגל לו את השפה העברית והשתתף בכל עבודות הלאומיים בהתלהבות. וגם בזה לא הסתפק והגיע לידי בקשת אלהי ישראל ובימי אלול בא לקרוא סליחות." אז"ר, "נתן וסילבסקי", "ספר הקונגרס", תרפ"ג (1923).
זהו הפרט ההיסטורי החדש שהדיוקן מוסיף לסיפור הקונגרס שלנו (ראו "עד הקונגרס הראשון" ו"ציר הקונגרס הציוני הראשון"): אז"ר ווסילבסקי נבחרו יחד כצירי פולטבה לבזל. בשובו, ריתק וסילבסקי את קהל עירו בדין־וחשבון על הקונגרס.
"לקונגרס הראשון נבחרנו שנינו, אני והוא, לצירי הציונים שבפולטבה... זכורני את נאומו שנאם לפני הקהל בפולטבה בבואו לתת דין וחשבון על הקונגרס הראשון. הוא הקסים אז את הקהל בדבריו שנבעו מתוך תוכה של נשמתו." שם.
זמן קצר אחר־כך נודע כי וסילבסקי שם קץ לחייו באודיסה. אז"ר אינו מסתיר את אבלו, ואינו שופט את הצעיר; הוא מבכה אותו ואת בני־דורו שאבדו, ומתוך הכאב נשמעת בדיוק העמדה שתלווה את כל הגותו: קינה על אובדן הנפש, וקריאה דוממת לחיים.
"גם היום, כשאני נזכר בצעיר הנלבב הזה לבי יבכה בקרבי, והוא הלא לא יחיד, צעירים רבים היו כמוהו, ודוקא מבעלי הנפש... אי אפשר שלא לכבד זכרו... ואף על פי כן, רגש מר תוקף אותנו: יצאוני בני ואינם. את עצמם שחררו ואת עמם דלדלו…" שם.
הקינה הזאת אינה עומדת לבדה. אז"ר הקדיש לסוגיית האובדן לדעת כמה מאמרים מפורשים (בהם "על האיבוד לדעת" ו"שוב על המאבדים עצמם לדעת"), תמיד מתוך חמלה ולא שיפוט, ותמיד מתוך הקריאה ההפוכה שמסכמת את משנתו: "ובחרת בחיים!" (ראו "יורשי הנבואה"). אבלו על וסילבסקי הוא אחד הפנים האישיים של אותה עמדה.