עדות ממקור ראשון · הקונגרס הציוני הראשון, 1897

עד הקונגרס הראשון

מה ראה ושמע אז"ר בבזל: בירנבוים והרצל, הולדת הקרן הקיימת, ודיוקן הרצל מול פינסקר
אז"ר לא רק היה ציר בקונגרס הציוני הראשון (ראו "ציר הקונגרס הציוני הראשון"), הוא תיעד מתוכו עדויות שאיש לא היה יכול למסור אלא מי שעמד שם. שני מאמרים שלו, שנקראו ממקור ראשון נקי (בן־יהודה, נחלת הכלל), שומרים חילופי דברים ששמע במו אוזניו. עד ראייה מקור ראשון

א בירנבוים והרצל: מריבה על סמכות

אז"ר מספר את שעמד מאחורי המתח בקונגרס: נתן בירנבוים (לימים "מתתיהו אחר") דרש שהקונגרס ימנה אותו מזכיר; הרצל עמד על כך שרק הוא יבחר את מזכירו, "שלא תהיינה שתי רשויות מתנגדות". וכאן עדות אישית:

"ומאז עלתה טינא בלבו של בירנבוים, הוא אמר לי אז במרירות: 'אני גדלתי ורוממתי את הרצל ועכשיו כך הוא משלם לי'." אז"ר, "מהקונגרס הראשון עד היום" (ספר הקונגרס, תרפ"ג), בן־יהודה read/50122. ההדגשה: דברים שאז"ר שמע אישית.

אז"ר משתמש בסיפור כדי ללמד את עיקרו: ערך האחדות הלאומית, שבה "כל אחד מקבל ברצון מרות־ההנהגה ומבטל את רצון עצמו… ואין מקום לספרטיזם, ואפילו דתי".

ב הולדת הקרן הקיימת: "מהמגוחך לנשגב"

עדות שנייה: בקונגרס הראשון הציע ד"ר צבי שפירא את רעיון הקרן הקיימת. אחד מטובי חובבי־ציון לגלג, "אם יצלצלו בכל הפעמונים יאספו ששה, שבעת אלפים רובל בשנה". וכאן חילופי הדברים, מפי אז"ר:

"אמרתי לו: 'מהמגוחך עד הנשגב רק צעד אחד', ועל זה ענה בהחלט: מהמגוחך לעולם לא יצא נשגב. והנה אנו רואים שדוקא התמימות וההרגשה הפשוטה העממית… היא שנצחה." שם.

מכאן המסקנה שהיא לב משנתו הציונית, האחדות אינה רעיון שכלי אלא רגש:

"הנחיצות על האחדות הלאומית אינה יכולה להסתפק בהכרה שכלית בלבד, אלא בהרגשה נפשית עמוקה… לפני ההרגשה העמוקה הנפשית אין פקפוקים, היא עוקרת הרים ומושיבה מדבריות." שם. המאמר חותם בשורת ההמשך: "הרצל, טרומפלדור, א. ד. גורדון, בראש – ואחריהם כל המחנה."

ג הרצל ופינסקר: שני מנהיגים

במאמר נפרד (לזכר פינסקר) אז"ר מצייר את שני אבות התנועה כניגוד: הרצל המערבי, "עינו… עין נשר, ופסיעותיו פסיעות ענק", אך העם לא הדביק את צעדו, וזו "הטרגדיה הכפולה והמכופלת". פינסקר, לעומתו, בן אודסה שהכיר את העוני, הלך עם העם ולא לפניו:

"פינסקר… לא הלך לפניהם, אלא הלך עמהם, בתוכם ממש, ולא פסע פסיעה גסה והסתפק במועט… אבל הלך והלך והעם עמו." אז"ר, "ליום פינסקר" (קונטרס, טבת תרפ"ב), בן־יהודה read/50121.
"את הרצל אנו מעריצים: הוא היה מושל בחסד עליון; ואת פינסקר אנו מכבדים: הוא היה אב רחום. מקערה אחת עמנו אכל תפוחי אדמה." שם, סיום המאמר.

מה למדים מכאן

שני המאמרים חושפים את הציונות של אז"ר: לא פוליטיקה מלמעלה אלא אחדות הנולדת מרגש עמוק והליכה עם העם בצעדים קטנים אל המטרה (דגם פינסקר). וכעדות היסטורית, אז"ר מוסר מבזל פרטים שאינם בנמצא במקום אחר: דברי בירנבוים אליו, וויכוח הקק"ל ששמע.

קשרים: משלים את "ציר הקונגרס הציוני הראשון" (מדוע נבחר) ואת "ציונות ובניין הארץ" ("ספר הקונגרס" 1923, שממנו לקוח המאמר הראשון). "הרגשה נפשית… עוקרת הרים" מהדהד את "אמונת התחיה" (ראו "נשמה וגוף"). מקורות (נחלת הכלל): בן־יהודה 50122, 50121.
הערת הקשר (אינה מדברי אז"ר): בנוגע לשאלה מדוע יהודי ארצות הערב והאסלאם כמעט לא היו בקונגרס הראשון, אז"ר אינו נוגע בכך בכתביו שנסקרו כאן. היסטורית: הקונגרס מנה כ-200 צירים מכ-17 ארצות, רובם המכריע אירופים (בעיקר ממזרח אירופה), ומיעוט קטן מחוץ לאירופה, צפון אפריקה, ארץ־ישראל (שבה ישבו ספרדים ובני עדות המזרח) ואמריקה. לא היה "סינון" פורמלי: הציונות המדינית ב-1897 היתה ביסודה תנועה אירופית, ורשתות הגיוס שלה (אגודות חובבי־ציון, העיתון Die Welt, הרקע של פרשת דרייפוס והפוגרומים) טרם חדרו לקהילות האסלאם. ייצוג ספרדי/מזרחי מאורגן גדל בקונגרסים הבאים אך נותר שולי, סוגיה הנדונה במחקר. מקור משני