אז"ר פותח בהכרה בהישג העצום של מדע היהדות האירופי, ומיד מצביע על מגרעתו: הוא נכתב בלשונות שאינן לשון העם.
"מימות צונץ ועד היום הזה הגדילו חכמי ישראל באירופה לעשות בשביל 'חכמת היהדות'. אלפי ספרים ואלפי אלפים מאמרים של גדולי החוקרים מפוזרים בכל הלשונות האירופיות ורבים מהם ערכם גדול מאד בשביל ידיעת היהדות וההיסטוריה של עם ישראל." אז"ר, "מכון לחכמת היהדות", כתבים מקובצים (תרצ"ה).
הטענה אינה רק מעשית אלא עקרונית: ערך מתמיד, לדעתו ולדעת חכמי המערב שהוא מצטט, יש רק לדברים שנכתבו עברית.
"וכבר עמדו על זה הרבה מחכמי המערב שחכמת ישראל שנכתבה בשפה זרה סופה להשתכח, ערך קיים יש רק לאלה הדברים שנכתבו עברית." שם.
אז"ר אינו מסתפק בקריאה כללית. הוא מציע מנגנון: חבורה של סופרים הקרובים לחכמת ישראל, יחד עם נדיבים שיממנו, שיקבעו סדרי עדיפויות ויתרגמו ספר אחר ספר.
"כמדומני שהגיע הזמן להציל את הספרים והמאמרים לכל הפחות היסודיים, היותר חשובים בכל המובנים שנכתבו בשפות לועזיות ולתרגמם עברית." שם.
"יעשו נא אלה הסופרים הקרובים לחכמת ישראל והנדיבים המוקירים את הרכוש התרבותי הגדול שלנו חבורה ויקבעו יחד תכנית של עבודה מה להקדים ומה לאחר ויוציאו ספר אחר ספר." שם.
אז"ר מסיים בטון של חירום תרבותי. אלה ספרים, הוא אומר, שאת כמותם לא בכל דור יודעים לכתוב, ולכן החובה דחופה:
"יש הלא ספרים שכאלה שלא בכל דור ודור ימצאו חכמים שיוכלו לעשות כמתכונתם. היו גאונים, והחובה היא להציל את רכושם הרוחני מכליון." שם.